כולנו התגייסנו, ללא היסוס: למילואים, להתנדבות, לחקלאות, להסברה.
זה תענוג לראות את העם שלנו מאוחד בצורה הזו. זה גורם לנו להרגיש שאנחנו בטוחים.ות. שיש לנו על מי להישען.
אבל יום לפני המלחמה לא הרגשנו כך.
איך מגשרים על זה? איפה זה פוגש אותנו עכשיו – וביום שלאחר המלחמה?
חברותא מזמינה אתכם ואתכן לכתוב לנו סיפורים, מאמרים ושירים-
איך המלחמה משפיעה עליכן כלהט"בים על הרצף הדתי?
מה התקוות והחששות שלכם.ן ליום שאחרי?
להגשה גללו מטה >>
ניתן להגיש יצירות ומאמרים בעילום שם.
והייתה פעם מערכת בחירות אחת שבה זהבה גלאון רפררה לנאום הסוטים וקבעה נחרצות: "זה או אנחנו או הם". הדיכוטומיה הכוזבת הזו מסוכנת הרבה יותר ממה שהיא נראית במבט ראשון.
בימים אלו אני עובד בבית ספר ממלכתי דתי במרכז הארץ כתומך הוראה של כיתה ד', כשהכיתות מחולקות לקפסולות. מורה מן המניין באחת, ואני מעביר את אותו השיעור באחרת. מעמד-ביניים שהומצא לימי המגפה, הדועכת ב"ה.
לאחר הרבה שאלות מהרבה מכרים/ות, חברות/ים ובנות/י משפחה, ושנים ארוכות אחרי שחשבתי שהדברים האלה כבר ברורים לכולן/ם, אני מציע תשובות לשאלות:
למה צריך בכלל מצעד? ועוד בירושלים?
כשרציתי לגייר את הילדים, לא יכולנו לעשות את זה בארץ. אף בית דין אורתודוכסי פה לא סמך עליי שאגדל ילדים יהודים. מצאנו בית דין אורתודוכסי בניו-יורק, ותוך כדי שאנחנו מתכננים טיסה עם שני תינוקות ושמונה מאות מזוודות על פני חצי יבשת, אדם שאל אותי: בשביל מי אתה עושה את זה? מי הקהילה שלך? שלושה רבנים שמעולם לא פגשת באפר-ווסט-סייד?
היום, ה-31 למרץ, מצוין יום
עכשיו כשפסח נגמר אני יכול להגיד שעשיתי יציאת מצרים פרטית משלי. ניקיתי כל פיסת חמץ מהלב, ואני מוכן לשלב הבא. לכל חג ביהדות יש סימן משלו, משהו ללמוד ממנו. הפסח הזה, בערב חג שני של פסח, רגע לפני קריעת ים סוף, ישבנו- עידן, הבנזוג שלי, רועי- חבר שהוא יאחתי על מלא ואני- ויצאנו ביחד ממצרים, כל אחד משלו וכולנו יחדיו.
