אוריה בן ברית, חבר ועד לשעבר ומייסד שותף של הקשת הסרוגה משתף על פרויקט 'נקודת מפגש', פרויקט שיח והסברה בכיכר ציון בירושלים שנוסד בעקבות רצח שירה בנקי ז"ל
עוד יום חמישי בכיכר ציון. נגמר בחיוך 
• הרבה אנשים חושבים שדגל הגאווה הוא "הדגל של המצעד" – גם לא מעט חושבים שהדגל מסמל משכב זכר. אנחנו שם כדי להוכיח אחרת. הדגל הזה אומר שאנחנו כאן כדי להישאר ושזה בסדר שאנחנו אוהבים אחרת.
• יש מחלוקות על דקויות חברתיות בתוך ציבור שומרי המצוות – הגיע זוג חרדי שבמובן מסוים הצלחתי לשכנע אותם שאין בעיה הלכתית רצינית שגבר יחיה עם גבר אחר, אך שאלו אם יש רב שמתיר לי את זה. האישה ציינה שהם הולכים אחרי הרב עובדיה והאם לי יש רב גדול שמתיר לי. הסברתי שבסופו של דבר אנחנו מגיעים מרקעים שונים ואני לא מאמין בהיתלות ברבנים גדולים כדי לתת אישור לחיים שלי. בסופו של דבר, אנחנו מקיימים את הדיון הדתי בינינו ואנחנו גם יודעים לפתוח ספר או שניים, לגגל קצת וללמוד דברים שלא ידענו. לגיטימי לא להסכים אבל מבחינתי אני לא צריך חותמת כשרות של רב כדי להשתכנע שאני חי על פי היהדות שאני מכיר ומאמין בה.
• השוואות מטורפות – לפעמים במסגרת דיון דתי קורה שמשווים בין אהבה להט"בית לפשעים ואלימות. הפעם קרה שלאחר שאמרתי למישהו "לך לאומן שעשאני" אם יש לו בעיה עם זה שנבראתי הומו, וזו מציאות קיימת ולא משהו שאפשר לדחוק הצידה בתור "ניסיון" או "בעיה", הוא אמר לי שהוא יכול גם לומר את זה על אדם עם נטייה לרצוח. מדהימה אותי הקפיצה הלוגית הזו מאדם בוגר שאוהב אדם בוגר אחר לאדם שנוטל חיים של אדם אחר. שתי פעולות מנוגדות בתכלית, ואיכשהו אצל האנשים האלה הן נמצאות על אותה סקאלה בגלל איזו לוגיקה חולנית משהו שמצמצמת אהבה לחטא ורצח לחטא ולכן שניהם על אותה סקאלה. יש סכנה עצומה בצמצום הדיון לפן ההלכתי היבש בלבד.
• ילדים הם לא חזות הכל – עם כל הכבוד להבאת ילדים לעולם, אין שום מצב שאנשים צריכים לסבול למשך כל חייהם בתוך הארון אפילו אם ההלכה האורתודוקסית לא "נותנת כשרות" להבאת ילדים במסגרת זוגיות חד-מינית. אמרו לי הערב מין טענה שאפשר להסיק ממנה שמכיוון שאין דרך לגיטימית מבחינת ההלכה להביא ילדים מחוץ לקשר גבר-אישה ממוסד דתית אז יש כאן ביטול פרו ורבו. גם אם נניח שנייה בצד את פיצוץ האוכלוסין המטורף שאנחנו נמצאים בו ואת זה שלא יקרה שום דבר אם לא כולם יביאו ילדים, באמת חסרות דרכים להביא ילדים אם זה באמת רוצים בכך? אי אפשר לדרוש משהו ואז למנוע מימוש שלו במקביל.
• רצוא ושוב, רצוא ושוב – הערב בסך הכל היה חיובי מאוד. לא נתקלתי ביחס קיצוני מאוד, לפחות לא בצורה בולטת כמו שקורה הרבה פעמים, ובאופן כללי חשבתי שהייתה לא מעט חוסר הסכמה עם הרבה כבוד ושיחה טובה. זה מעודד מאוד וגרם לי לצאת עם חיוך אמתי מהערב הזה. הערב לא הרגיש כמו הפשלת שרוולים וכניסה לתוך הבוץ, תודה לאל. מצד שני, ברור לי ששינוי חברתי הוא לא לינארי – שני צעדים קדימה, אחד אחורה. שינוי לוקח זמן אבל בסיכום הדברים דברים משתפרים. עוד נכונים לנו הרבה ימים של תסכול, אלימות ואטימות אך גם לא מעט ימים של הקשבה, אמפתיה ואהבה.
• אנחנו כאן אם תרצו או לא – בסוף הערב ממש דיברנו עם בחור שמגיע מרקע חרדי שאמר לנו בכנות שהוא לא רוצה שהילדים העתידיים שלו יראו זוג גברים הולכים יד ביד ברחוב. הוא רמז שכמו שחרדים מסוימים מסתגרים בתוך הקהילות שלהם ולא נמצאים במרחב הירושלמי המשותף כך גם אנחנו צריכים לעשות. התשובה הפשוטה שלי אליו היא שזה לא נתון לבחירתו. אנחנו כאן ונמשיך להיות כאן, והילדים שלו יראו אותנו אם הוא ירצה או לא. הוא יצטרך להסתגר בד' אמותיו אם הוא רוצה שילדיו לא ייחשפו לקיומנו אבל זו בטח לא בעיה שלנו אלא שלו. אגיד את זה שוב עד שזה ייקלט – אנחנו כאן כדי להישאר.
(בתמונה, משפחה אמריקאית דתית, על ההורים והילדות, ביקשה להצטלם עם הדגל. מישהי אחרת ביקשה לצלם את הדגל כדי לשלוח לבתה שנמצאת בזוגיות עם אישה. שני גברים דתיים אמריקאים נישקו אחד את השני על הלחי תוך כדי שהצטלמו עם הדגל בזמן שנשותיהם צילמו אותם. דברים קטנים שמעלים חיוך)
