בושה היא רגש נורא.
מצד שני בושה היא רגש מאד בסיסי. אנחנו לומדים כבר בגיל קטן להתבייש, אם התנהגנו לא יפה או לא שמענו בקול הורינו. אחת הגערות הראשונות שיש שומע היא "תתביש לך". בושה היא כל כך בסיסית, שגם חיות מבינות בושה. כל מי שאי פעם גידל כלב מכיר את המבט מלא הבושה בעיניו העצובות של כלב שיודע שהוא עשה משהו רע.
כל שנה לקראת בואו של חודש יוני מתחיל פסטיבל הדיונים על מצעד הגאוה. מסביב נשמעים הקולות הרגילים עם השאלות והאמירות הקבועות שלהם:
"בשביל מה צריך בכלל מצעד גאוה? אני לא רואה שסטרייטים עושים מצעד".
"תעשו מה שאתם רוצים אצלינכם בבית, למה אנחנו צריכים לראות את כל זה"?
"הקהילה הגאה השיגה כבר כל מה שצריך, מצעד זה לגמרי מיותר".
"זה מה שחשוב לכם? להסתובב ברחובות עם תחתונים ורודים"?
והקולות האלו לא נובעים דוקא מהומופוביה, או מגיעים רק מהצד החרדי – אפשר לשמוע את הקולות האלו גם בקרב סטרייטים ליברליים ואפילו מתוך הקהילה הלהט"ב. אבל אצלינו, בקהילה הדת"ל זה יותר גרוע. כל שנה אפשר לקרוא בעלוני השבת אמירות בסגנון:
"גאוה היא מידה מגונה שיש להתרחק ממנה. אוי לאותם גאים".
"אם אתם חייבים מצעד תעשו אותו בתל אביב. למה להתעקש לטמא את עיר הקודש"?
"כל כך קשה לכם להתחשב ברגשות של הדתיים"?
ומעל לכל, הטיעון התמידי: "במה בדיוק יש לכם להתגאות"?
ואכן, היהדות שונאת את הגאוה וגדולי ההוגים הרבניים הטיפו להתרחק מן הגאוה רחוק ככל האפשר. אולם הציבור הדתי שאלו טיעוניו טועה טעות גדולה בהבנתו. תורת ישראל מגנה בכל פה את הגאוה השחצנית, זו שהיפוכה היא הענוה. אולם קיים עוד סוג של גאוה. הגאוה שהיא היפוכה של הבושה.
כל החינוך הדתי שעברנו לימד אותנו שהומוסקסואליות היא דבר שיש להתבייש בו. תועבה. החטא הנורא מכל שיהודי מן הישוב מסוגל לחטוא (שהרי אנו לא מדברים על עובדי עבודה-זרה או שופכי דמים). הומוסקסואליות, ולהט"ביות בכלל, היא מחוקות הגויים. אצלם אולי יש דברים כאלו משום שהם אינם מוסריים, אולם מי שגדל על אדני התורה לא יכול להיות "כזה". ואם אתרע מזלו של מישהו להיות הומו, הוא חייב להתבייש בעצמו.
ואכן, אנו מפנימים את הדרישה הזו של הקהילה הדתית ומתביישים בעצמנו היטב. כמה כאבים אנו נושאים בנפשנו עד שמגיעים לשלב בו אנו מעזים לצאת מן הארון (שלא לדבר על אלו שלא מוצאים את הכח ונשארים בארון לעד). כמה רגשות אשם יש בנו על החטא הנוראה של משיכה לבני מיננו. וכשכבר יוצאים מן הארון, הבושה ממשיכה והופכת לבושה הגדולה של המשפחות שלנו. בושה בכבשה השחורה הפרטית שלהם. ההורים שמתביישים בבנם או בתם שיצאו שונים ומנסים להסתיר זאת כמה שיותר מן הקהילה, המשפחה המורחבת והחברים מבית-הכנסת.
אני אוהב את ההורים שלי מאד. הם קיבלו אותי יפה מאד כשיצאתי מולם מן הארון, כשהודיתי בפניהם שאני נמשך לגברים. אולם ההורים שלי מתביישים בי. הם לא מצהירים על זה ולעולם לא יחשבו לומר לי שהם מתביישים בי, אבל לא צריך שיגידו לך משהו כדי שתדע אותו. המעשים שלהם צועקים את הבושה כאלף קרנות. הם לא דיברו עלי עם משפחתי המורחבת ולא אמרו דבר על היציאה שלי מהארון, גם כאשר כל המשפחה כבר ידעה. זה פשוט משהו שלא מדברים עליו. הם מעולם לא שאלו אותי על הפעילות ההתנדבותית שלי בקהילה הגאה וכסיפרתי הם ניסו תמיד להעביר נושא לעניינים לא להט"בים. עם הזמן למדתי אני שלא לדבר אתם על הנושאים הללו. לקח להם שנה וחצי עד שהסכימו להיות באותו החדר עם בן-הזוג שלי. ובחורף האחרון, שאחייניתי הגדולה נישאה, הם הבהירו באופן ברור וצלול שהוא לא מוזמן לחתונה.
כשאני אצל ההורים שלי, פתאום גם אני מתבייש בנטיה שלי. גם אני לא מספר לחברים שלהם על החיים שלי כדי שלא יבינו חס וחלילה שאני הומו. ואם רח"ל אני פוגש מי מהם ברחוב עם הבנזוג, אני מציג אותו כחבר שלי. כשמעלים אותי לתורה בבית-הכנסת שלהם ועושים לי מי-שברך אני תמיד משתף פעולה. כהשגבאי שואל אותי "ואת האשה?", מעולם לא תיקנתי אותו שיש לי איש ולא אשה – אני עדיין ממלמל את שמה של אשתי לשעבר, למרות שנפרדנו לפני יותר מארבע שנים. הכל כדי לא לבייש אותם. כי בן הומו זו בושה.
אבל המקרה הכי גרוע של בושה הוא עם סבתא שלי. כשהתגרשתי וסיפרתי להורים שלי את הסיבה לך, אימי התעקשה שאני לא אספר לסבתי. "מה היא צריכה את הצרות האלו בגילה? היא עוד תחטוף לי התקף לב". אימי אפילו אסרה עלי לספר לה שהתגרשנו. ליום הולדתה התשעים שהתרחש שמונה חודשים לאחר הפרידה, הגיע גם אשתי כדי שסבתא חס וחלילה לא תדע. יותר מארבע שנים אני מסתיר ממנה את הסוד שלי. אמנם בשנתיים האחרונות היא כבר לא מה שהיתה, היא צוללת לעיתים קרובות לשכחה – אבל גם כשעוד היה אפשר לא סיפרתי לה דבר. "למה סתם להעציב אותה?" אימי אמרה. מאז אני מגיע אליה לעיתים רחוקות יותר, תמיד רק עם הילדים (כשהם אצלי), כדי שהיא לא תשאל שאלות מיותרות. וסודות ושקרים גורמים לריחוק. היחסים עם סבתי השתנו לתמיד כשיצאת בפני ההורים שלי.
ועכשיו סבתא שלי במצב קשה הרופאים אמרו לאמי ולדודותי, בנותיה, שהם כבר לא יכולים לעשות למענה דבר. היא בת תשעים ושלש ועשרה חודשים והרופאים אומרים שלא תגיע לתשעים וארבע. רוב הזמן היא חסרת הכרה וגם כשהיא פוקחת עיניים אינה יכולה לדבר. עכשיו כבר באמת שאין טעם לספר לה, כבר מאוחר מדי.
בגלל הבושה הפסדתי את השנים האחרונות שלי עם סבתא שלי.
בשביל זה אנחנו צריכים מצעד גאוה. לא. לא ההומואים. לא הלהט"בים. החברה הדתית והחברה הישראלית כולם זקוקים למצעד גאוה. צריכים שיאמרו לנו חודש אחד בשנה להפסיק להתבייש. להפסיק להתבייש בבן הומו שלכם, בבת הלסבית שלכם. להפסיק להתבייש באח שהחליט שאינו רוצה להתיישר עוד לפני דרישות החברה והפך לאחות שלכם. להפסיק להתבייש בחבר שלכם שאומר שהוא נמשך גם לגברים, לא לנתק עימו את הקשרים בגלל זה. אנשים תפסיקו להתבייש בנו. אל תנסו לטאטא אותנו אל מאחורי הדלתות הסגורות של הבתים שלנו. לשלוח אותנו אל תל-אביב, אבל רח"ל לא בירושלים. או בבאר-שבע, או רעננה, או פתח-תקוה. אל תשכנעו את עצמכם שזה עניין שלהם: של הגויים הטמאים או החילונים שלא ידעו טעם תורה, לומר שאצלנו "זה" לא קורה.
ואז, כשאתם לא תתבישו בנו, אולי גם אנחנו נוכל להפסיק להתבייש בעצמנו.
מצרכים:
אז בשביל הסבתא שלי והסבתות של כולם, החלטתי להכין עוגיות סבתא. העוגיות הכי פשוטות שתמצאו, בלי שום בושה עצמית, בלי שום שיקולים חיצוניים.
½2 כוסות קמח
כפית גדושה אבקת אפיה
½ כוס סוכר
4 כפות רסק תפוחים
½ כוס שמן קוקוס
אופן ההכנה:
מערבבים בקערה את כל החומרים היבשים ויוצרים גומה עמוקה במרכז.
מוסיפים את רסק התפוחים ושמן הקוקוס.
לשים עד שיוצא בצק רך, אבל לא גמיש. בהתחלה זה יהיה מעט דביק, אבל בסוף הלישה הבצק איננו דביק.
מקמחים משטח ומרדדים את הבצק בעזרת מערוך לעובי של 2-3 מילימטר.
קורצים בעזרת קורצני עוגיות או כוס, צורות או עיגולים מן הבצק.
ניתן גם ליצור עוגיות רבועות או מעוינות בעזרת גלגלת של פיצה.
מחממים תנור לחום של 180 מעלות, לא יותר. מעבירים את העוגיות לתבנית אפיה. אין צורך לרווח, העוגיות לא תופחות.
מפזרים מעל סוכר וקינמון. אם אתם רוצים אפשר גם לפזר סוכריות צבעוניות, שברי שקדים או קוקוס טחון.מכניסים את התבנית לתנור לזמן ממש קצר. התחילו עם 10 דקות, העוגיות הללו נשרפות ממש מהר.
כשהעוגיות מצהיבות הן מוכנות. מוציאים מן התנור ומניחים להתקרר.
שומרים בחוץ בצנצנת עוגיות אטומה.
המתכון בהשראת הבלוג "פינק ליידי"
