היינו חלק מהמצעד, יצאנו מגן העצמאות, שרנו, רקדנו, היינו חלק מהקהילה. אנשים הצטרפו אלינו, כמה וכמה פעמים שמעתי את האמירה: עם הדתיים הכי כיף, הכי שמח.

אני הייתי עסוק לעזור להרים את המורל.

ואז הייתי עסוק בלפנות את הדרך לאמבולנס שניסה לעבור.

חשבתי, אויש בטח מישהו התעלף. ואז חבר פנה אלי ואמר: תכבו את המוזיקה, זה לא מתאים. עניתי לו מה קרה!? כולה אמבולנס שבא לפנות פצוע. והוא אמר מה עם כל השוטרים שהתחילו לרוץ לכיוון? מצאתי שוטרת שאישרה שאכן הייתה דקירה. כיבינו את המוזיקה והפצנו את ההודעה לשאר האנשים והקבוצות. ואז התחיל שטף האמבולנסים, וניידות המשטרה.

עמדנו בצד, שולחים הודעות הביתה, מצאתי את בןזוגי והתחבקנו כואבים והמומים. שמועות רצות. אנשים עומדים בצדי הדרך.

לאט לאט התחלנו לשיר: אחינו כל בית ישראל, הנתונים בצרה ובשביה, העומדים בין בים ובין ביבשה, המקום ירחם עליהם, ויוציאם מצרה לרווחה, ומאפלה לאורה, ומשעבוד לגאולה, השתא בעגלה ובזמן קריב.

השירים המשיכו לזרום בטבעיות, והצטרפו אלינו גם הגוש ההטרו-הדתי-התומך.

המצעד התחדש להביא אותנו למקום מבטחים בזריזות. המשכנו לשיר כואבים ומזועזעים. מזמור לדוד, אחינו, דרכיה דרכי נועם, ועוד. כשהגנו לגן הפעמן קרסנו על הרצפה, קרסתי גם רגשית, לא הבנתי איך יכול להיות אדם שינסה להרוג אדם אחר רק על רקע של שוני מיני או מגדרי.

בןזוגי וחברים היו שם בשבילי, והבנתי שבטח יש אחרים שצריכים שנהיה שם בשבילם. והחלנו מסתובבים ובודקים שאנשים בסדר. לשמחתי הרבה, הרב בני לאו הסכים לבקשתנו להגיע ולנאום והציג פן אחר של היהדות.

רצינו ללכת הביתה, אך במקום רגלנו נשאו אותנו להפגנה בכיכר ציון, בדרך עברנו ליד מקום הדקירה, להפתעתי המקום היה כעשר מטר מבניין הOU אותו מקום שלפני כשבועיים ערך כנס בנושא טיפולי המרה, אותו כנס שממנו יצאו אמירות הומופוביות קשות מפי רבנים מובילי ציבור.

בדיוק לפני שהגענו להפגנה פנה אלי בחור חרדי ואמר: אתם הומואים? תתביישו לכם! עניתי לו תדע לך שבגלל אמירות כאלה דקרו היום אנשים. והוא ענה זה לא תפקידנו לדקור אתכם. פה, איבדתי את העשתונות, אמרתי: זה לא תפקידכם? מי אתם בכלל? איפה אהבת ישראל ? ואהבת לרעך כמוך. ואז הוא וחברו החלו לצעוק שאנחנו זיהום, וחוטאים וכו'

כקונטרסט הפוך לגמרי כאשר הגענו להפגנה, פנה אלינו בחור דתי שביקש להגיד אתנו תהילים לרפואת הפצועים. אמרנו תהילים והצטרפנו למעגל לשירת כל העולם כולו.

התחלנו ללכת הביתה, ולפתע פגשנו חבר ועוד חבר ועוד חבר, מפה לשם התיישבנו בחזרה בגן העצמאות, ופשוט דיברנו, שיתפנו, היינו שם אחד בשביל השני. הוצאנו את הכעס, חלקנו את הפחדים. הבנו שקהילה, זו קהילה תומכת.

אני שולח ברכת רפואה שלמה במהרה לכל הפצועים, בגוף ובנפש.

נדב