אחד הדברים שחוזרים עליהם שוב ושוב בסמינריונים של בני עקיבא הוא שיש שלוש צורות לקשר בין אלוקים ואדם: קשר של מלך לעבדיו, קשר של אב לבנו, וקשר של אהוב לרעיה. הקשר האחרון, זה שבין האהוב והרעיה, הוא אולי הקשר האינטימי ביותר, המרגש ביותר מבין כל הקשרים הללו. הקשר הזה עומד במרכז הפיוט "לכה דודי", שהוא מהרגעים האהובים עליי בקבלת שבת. אבל כמתפלל הומו הרגשתי תמיד שדווקא הקשר הזה, בין הדוד והרעיה, הקשר שאמור להיות הכי נעים והכי פחות מאיים, הוא קשר שאין לי בו מקום. הוא לא שלי, והוא מכאיב לי בנקודה רגישה במיוחד.

אני חושב שזו אחת הסיבות לכך שכנער הומו דתי, שדווקא אהב ללמוד תורה, הרגשתי זר ומנוכר בבית הכנסת. וזה הציק לי. הסתכלתי על כל המתפללים האחרים, וקינאתי בהם שהם יכולים למצוא משהו מהאהבה שהם מרגישים גם בתוך הסידור. מה הסיכוי שהאהבה שאני מרגיש, אהבה כל כך אסורה, תבוא אי פעם לידי ביטוי בתפילה?

ואז, איפה שהוא באזור גיל 16, נתקלתי בפיוט הבא של ר' יהודה הלוי. שמעתי אותו מולחן בלחן יפיפה של ר' יהושע אנגלמן. כששמעתי לראשונה את הפיוט, הרגשתי שנשלח אליי מכתב מכיוונו של עולם אחר, של אפשרות אחרת.

כך הולך הפיוט:

עַל אַהֲבָתֶךָ אֶשְׁתֶּה גְבִיעִי
שָׁלוֹם לְךָ שָׁלוֹם יוֹם הַשְּׁבִיעִי

שֵׁשֶׁת יְמֵי מַעְשֶׂה לָךְ כַּעֲבָדִים
אִם אֶעֱבֹד בָּהֶם אֶשְׂבַּע נְדוּדִים
כֻּלָּם בְּעֵינַי הֵם יָמִים אֲחָדִים
מֵאַהֲבָתִי בָךָ יוֹם שַׁעֲשׁוּעִי

אֵצֵא בְּיוֹם רִאשׁוֹן לַעְשׂוֹת מְלָאכָה
לַעְרוֹךְ לְיוֹם שַׁבַּת הַמַּעֲרָכָה
כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם שָׂם הַבְּרָכָה
אַתָּה לְבַד חֶלְקִי מִכָּל יְגִיעִי

מָאוֹר לְיוֹם קָדְשִׁי מֵאוֹר קְדוֹשִׁי
שֶׁמֶשׁ וְכוֹכָבִים קִנְּאוּ לְשִׁמְשִׁי
מַה לִּי לְיוֹם שֵׁנִי אוֹ לַשְּׁלִישִׁי
יַסְתִּיר מְאוֹרוֹתָיו יוֹם הָרְבִיעִי

אֶשְׁמַע מְבַשֵּׂר טוֹב מִיּוֹם חֲמִישִׁי
כִּי מָחֳרָת יִהְיֶה נֹפֶשׁ לְנַפְשִׁי
בֹּקֶר לְעַבְדוּתִי עֶרֶב לְחָפְשִׁי
קָרוּא אֱלֵי שֻׁלְחַן מַלְכִּי וְרוֹעִי

אֶמְצָא בְּיוֹם שִׁשִּׁי נַפְשִׁי שְׂמֵחָה
כִּי קָרְבָה אֵלַי עֵת הַמְּנוּחָה
אִם נָע וְנָד אֵלֵךְ לִמְצֹא רְוָחָה
עֶרֶב וְאֶשְׁכַּח כָּל נוֹדִי וְנוֹעִי

מַה נָעֲמָה לִי עֵת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת
לִרְאוֹת פְּנֵי שַׁבָּת פָּנִים חֲדָשׁוֹת
בֹּאוּ בְתַפּוּחִים הַרְבּוּ אֲשִׁישׁוֹת
זֶה יוֹם מְנוּחִי זֶה דּוֹדִי וְרֵעִי

געגועים לשבת האהוב

פיוט זה הוא שיר אהבה לשבת. אבל בשונה מ"לכה דודי", הפיוט של ר' יהודה הלוי אינו שיר אהבה המופנה אל אהובתו השבת, אלא אל אהובו, היום השביעי. לכל אורך הפיוט, היחס לשבת הוא בלשון זכר. ואכן, מבחינה דקדוקית, עד ימי הביניים המילה "שבת" הייתה יכולה להיות זכר ונקבה (כמו המילה "דרך" במקרא), הכול לפי ההקשר.

הפיוט פותח בכך שהמשורר רוצה לשתות גביע מרוב אהבתו אל היום השביעי. הגביע הוא כמובן גביע הקידוש, אך בפיוט של ימי הביניים הגביע הוא גם סמל לשירת חשק, להתרגשות רומנטית.

ואז מתחיל הפיוט, ולו שישה בתים, כנגד ששת ימי המעשה, שבהם יש כמיהה למפגש עם האהוב, הלא הוא השבת.

בבית הראשון, המשורר אומר: "כולם בעיניי הם ימים אחדים", ומודיע לנו בכך שהוא מצפה אל אהובו כפי שיעקב ציפה לרחל. "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" נאמר בבראשית, פרק כ"ט, על שנות העבודה שבהם ציפה יעקב לרחל. האזכור של אהבת יעקב לרחל מטעין את הציפייה של המשורר אל יום השביעי בהדהוד הרומנטי של האהבה הנפלאה ההיא. אך אם האהבה בספר בראשית היא של גבר לאישה, בפיוט הנוכחי האהבה היא של גבר אל "יום שעשועיו".

הבית השני של הפיוט מסתיים בידיעה נוסכת הביטחון, שבסוף ימי המלאכה יבוא היום השביעי, ויביא עמו רגיעה. רגיעה זו מתוארת כמפגש עם האהוב: "אתה לבד חלקי מכל יגיעי". כל מי שחווה אהבה יכול להזדהות מיד עם השורה הנפלאה הזו. יום העבודה קשה, מתיש, אך בסופו מגיעים הביתה, שם מחכה אהוב, ורק בשבילו הציפייה והמלאכה הקשה היו כדאיות.

הפיוט מסתיים במילים "זה דודי ורעי". היום השביעי הוא הדוד, האהוב, וגם החבר, הרֵעַ. בשונה מהפיוט "לכה דודי" שבו הדוד (ישראל לפי פרשנות אחת, ו-ה' לפי פרשנות אחרת) הולך לקראת הכלה שהיא השבת, בפיוט של ר' יהודה הלוי הדוד הוא היום השביעי עצמו.

מין ומגדר – על האוהב וחשוקו

היה אפשר לצפות שאהבה שכזו, אל עבר יום השביעי המתואר כזכר, תביא לידי כך שהמשורר יציג עצמו בצורה נקבית, ככלה או כרעיה של היום השביעי. אך המעניין בפיוט הזה הוא שלא כך הדבר. לאורך הפיוט המשורר דווקא מדגיש את היותו גבר: הוא מתואר כמי שנע ונד בארץ בחיפושו אחר פרנסה – דימוי זה, של נדודים ועבודה קשה, הוא דימוי גברי מובהק בהקשר שבו נכתב הפיוט. לא אהבה של כלה אל הדוד. אלא אהבה של אוהב אל אהובו.

כשקראתי את הפיוט הזה, בגיל 16, הרגשתי שאולי בכל זאת התשוקה שלי יכולה להיות מיוצגת בעולם התפילה. במקום לעטות עליה עולם דימויים של אהבת גבר לאישה, שעל כל היופי שבו אינני מיוצג בו, נפתח לפניי פתח לראות כיצד התשוקה שאני חש יכולה, בלי להסתתר, להיות הבסיס שממנו אפשר לבטא ערגה דתית. לסמינריונים של בני עקיבא אפשר להוסיף עוד מודל לאהבת אלוקים ואדם, מודל של אוהב ואהובו.

אני חושב שלא רק אנחנו נרוויח מזה שפיוטים כמו זה של ר' יהודה הלוי ייכנסו למחזור הדם הדתי שלנו. בסופו של דבר, הדימוי של כלה ודוד הוא דימוי שיש בו היררכיה, גם אם מרוככת. בעולם העתיק אין שוויון בין הכלה ובין הדוד. אך בפיוט הזה, האהוב מתייחס לאהובו כאל "רעי", שזו מילה שאין בה היררכיה. המשורר מביט בשבת ורוצה "לראות פני שבת פנים חדשות". הוא מתבונן בשבת בגובה העיניים. ואומר ליום השביעי: "שלום לך, שלום". ניסוח זה איננו הניסוח שבו בני אדם מדברים עם אדם רם מעלה, אלא עם אדם שווה ערך להם, השמח לפגוש אותם כפי שהם שמחים לפגוש אותו. בתשוקה ההומוסקסואלית ההיררכיות החברתיות שיש בין גברים ונשים נעלמות, וכשהיא חודרת אל עולם הדימויים של התפילה, בכוחה להביא פן זה של רעות ושל שוויון אל החוויה הדתית שלנו. וזה, אני מאמין, יהיה הרווח של כל המתפללים.

נתנאל ליפשיץ