הַכֹּל חוֹזֵר
לנִדְָנוֹ ,
הַשִּׁרְיוֹן וְהַבְּגָדִים,
הַיָּרֵחַ כְּבַר לֹא דֹּם.
מֻפְשָׁט אֲנִי בַּגַּן,
שׁוּב,
וְגַם אַתָּה פֹּה,
וְאֶפְשָׁר לְטַיּל בְּיַחַד
או בְּעֶצֶם
יָד בְּיָד
בְּלִי חֵטְא.
דת ולהט"ב הן מילים טעונות ורחבות מאוד, שמעוררות הרבה אמוציות והרבה הקשרים מעולמות שיח שונים. לעתים נראה שהמרחק ביניהן גדול מדי, שהן צמחו מתוך מקומות מנוגדים ושאין שום נקודות השקה ביניהן. לכן, הרבה פעמים כאשר מדברים על המפגש בין דת ולהט"ב, מצפים שהוא יהיה מעין התנגשות טיטאנים עוצמתית, ושהוא חייב להתנהל בווליום גבוה. וממילא כשמדמיינים יצירות שצומחות על רקע ההקשר הלהט"בי-דתי, רואים יצירות קשות, חזקות ואמוציונליות, שרק הן יכולות לנשוא בקירבן את ההקשרים הרבים והמנוגדים שנגררים בעקבות המילים הללו.
אולם, כיוצרים בפרט וכבני-אדם בכלל, איננו מחוייבים תמיד לשאת את המילים הללו ואת המשמעויות המורכבות שהן יוצרות. המילים האלה לא צריכות לשעבד אותנו, מפני שבסוף הן כלי שרת בשבילנו, ולא להפך. המפגש בין דת ולהט"ב לא חייב להיות כה עוצמתי ומטלטל, בעיקר מפני שהוא מתרחש כל יום ויום בתוכנו, גם בלי שנעשה שום דבר לגבי זה. במקום לשאת בתוכו משקעים ומטענים כבדים מנשוא, שלא תמיד קשורים אלינו, המפגש הזה יכול להיות הדבר הכי טבעי והכי אינטימי. הוא יכול לנבוע מהמפגש בין אדם לעצמו, ובצורה חזקה יותר אפילו בין אדם לאלוהיו. מפגש טבעי שכזה יהיה לא פחות משמעותי, ואולי אף יותר, משום שהוא יכול לבטא מקום כנה ואותנטי של האדם, שלא צריך לשאת תמיד בעול ההקשרים והמילים הגדולות. מספיקה רק תנועה אחת כדי להפגיש בין הקטבים האלה, תנועה שאפשר לקרוא לה תפילה, יצירה או פשוט חיים.
אראל בוכניק הוא בוגר ישיבת מעלה גלבוע, ושירו "סליחה" וכן שיר נוסף ללא שם פורסמו בחוברת האונתולוגיה של חברותא – "לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל".
