במסכת ברכות (הצטרפתי ללחץ החברתי של לימוד הדף היומי ואני שמח בכך), סיפור תפילת חנה מובא על מנת ללמוד מספר הלכות תפילה. באחד מהדיונים הנוגעים לנושא, מופיע סיפור שתפס אותי מאוד:
אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִכָּל צִבְאֵי צְבָאוֹת שֶׁבָּרָאתָ בְּעוֹלָמָךְ,
קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ שֶׁתִּתֵּן לִי בֶּן אֶחָד!
מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה,
לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לַעֲבָדָיו,
בָּא עָנִי אֶחָד וְעָמַד עַל הַפֶּתַח. אָמַר לָהֶם:
תְּנוּ לִי פְּרוּסָה אַחַת!
וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו.
דָּחַק וְנִכְנַס אֵצֶל הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ:
אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשִׂיתָ,
קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ לִתֵּן לִי פְּרוּסָה אַחַת!
חנה לא מסכימה לקבל את האפשרות שהצורך שלה לא יקבל מענה, "קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ שֶׁתִּתֵּן לִי בֶּן אֶחָד?!". אין שום סיכוי שאלוהים לא יענה לה, אין מציאות בה הצדק לא לטובתה. האמונה של חנה יחד עם העוול שהיא חווה לא מאפשרים לה לקבל את הגזרה כרצון אלוהי מוצדק.
בתחילת היציאה מהארון שלי עסקתי ללא הפסקה בשאלה "איך זה מסתדר?". יש יושרה שאי אפשר לחמוק ממנה: איך אפשר לחשוב שמדובר בזהויות שיכולות לחיות בשלום אחת עם השניה? איך אפשר לחשוב שלא מדובר בעימות ובאויבות של שתי תנועות מנוגדות?
חיפשתי ומצאתי הרבה תשובות, אבל יש נקודה אחת שהיתה היסוד שלי: האמונה שללהט"בים דתיים יש מקום בתוך היהדות, האמונה שלי יש מקום בעולם הזה. לא היה טיעון רציונלי שהשאיר אותי דתי, אלא תחושת ביתיות עמוקה. על אף שהדרך לא הייתה מבוררת לחלוטין, ידעתי באופן שלא היה ניתן לערער עליו שחייבת להיות אפשרות בעבורי להיות דתי.
אמונה בצלם אלוהים מביאה למסקנה כי דלתות בית הכנסת אמורות להיות פתוחות לכולם, המאבק הגאה אשר מסיים עוול וסבל רב נדמה לי כגאולה. אין מציאות בה המהפכה הזו לא מגיעה כרצון ה', אין מציאות בה רצון ה' הוא להתנגד לגאולה זו.
העני מגיע לעבדי המלך ודורש פרוסה אחת, אך הם מתעלמים ממנו. הוא נדרש להידחק על מנת להיכנס אצל המלך ולהטיח בו את הדרישה שלו: מכל השפע הזה, גם לי מגיע, (גם אני חלק).
החברה הדתית מספקת לנו מדי שבוע עבד מלך אחר, אשר דואג להערים קשיים נוספים אל מול להט"בים שבוחרים להיות דתיים. קהילה אשר ראויה לכבוד ולשבח מושמצת ומגונה בשם הדתיות והדרך הנכונה.
במידה רבה, הסיפור הלהט"בי-דתי עדיין מדבר על דחק, על הצורך להתגבר ולפרוץ ולהצליח. החומות אשר חוסמות אותנו מגוונות – הקהילה הדתית, שנאה עצמית, הלכה מקובלת, פחד. שמירה על הזהות הדתית מתבצעת מתוך מאמץ מסוים, תחושת הביתיות עדיין לא מלאה לחלוטין – אי אפשר עדיין לשמוט את הידיים ולהרפות, לחיות את הדתיות כמובן מאליו.
סוף הסיפור לא מופיע בגמרא, אבל מוכר לכולם: חנה זוכה לבן. התקווה שלה מאפשרת לה להבקיע חומת ברזל.
המאבק הגאה הוא הדרך הטובה ביותר שאני מכיר כדי לקוות בצורה שאינה של קבע,
אני מקווה שיום אחד ילמדו מהקהילה הזו איך ראוי להתפלל.
