"הדין הוא שלא להונות איש את רעהו, ולפנים משורת הדין שלא להונות איש את עצמו"
(רבי מנחם מנדל נוורקי)
חיצונית, גם אני נראה כמו כולם. פנימית – בהחלט איני.
גם אני, כמו כל אחד, רוצה להיות גדול בתורה, לעבוד את ה´ ביראה ובאמונה, לקיים את רצונו בעולם, ולהקפיד על קלה כחמורה. גם אני, כמו כל הבחורים, יצור אנושי. גם אצלי יצר הרע מְפַעֵם בעוז, גם לי יש תאווה וגם אני יודע כי מוכרחים לנתבה למקום קדושה. גם אני, כמו כולם, זקוק לחוש חום וקִרְבה, גם אני כּמֵהַּ לאהבה, תר אחר השלווה וחש חיסרון, בדידות ואי-שלמות. גם אני, כמו כל יצור אנושי, משתוקק לחלוק את מיטתי הריקה בלילות הקרים, להיות נאהב ולהעניק אהבה, להינשא ולהביא עשרה ילדים לעולם.
הבעיה היא שלא כמו כולם, איני יכול.
איני יכול לא מפני שאני ח"ו עקר ולא משום שאינני רוצה דיי, אלא משום שבהווייתי אני נמשך לבני מיני, ולצערי לא מצאתי דבר וחצי דבר, שלמות או חצי שלמות, עם אלה אשר תפקידן לאזן את הגבר ולהשלימו לפי הרצון האלוקי הפשוט – הנשים.
בכלל, הרצון האלוקי הפשוט הופך למאוד לא פשוט ועתיר מְשֹוּכות ומכשולים. אמנם האיסור של משכב זכר המפורש בתורה ברור לחלוטין, ועליו אין לי כל כוונה לעבור חלילה, אך מה יהיה על המשיכה העזה והרצון הבלתי פוסק לאהבה שלכאורה אינו בר מימוש? הרי גם אני יצור אנושי וגם אני זקוק לאהבה – אהבה שאני תר אחריה זה זמן רב.
הסתירה והקשיים העולים ממצב זה קשים ונוראיים כי משוכנע אני, סליחה, יודע אני בוודאות, שהנטייה הזו היא חלק בלתי נפרד ממני ומעצמיותי. אך על אף ידיעה זו, הצלחתי לאזור את כל כוחותיי ותעצומות נפשי, לאגור מרץ רב ולהתחיל במסע ארוך, קשה, מייגע ומפרך כדי "לצאת מזה". שסוף-סוף אהיה "נורמלי", שאצא ממשבצת ה"חריג", שארגיש שווה בין שווים. שאהיה כמו כולם.
מסעי כלל תפילות רבות, בכיות ונהיות לרוב. גם מקומם של הצומות, התעניות והסיגופים לא נעדר. קראתי תהילים הלוך ושוב כמו תיקונים מתיקונים שונים והתחננתי לקב"ה שיושיעני. הסתגרתי לפני בני אדם, שקדתי שקידה גדולה יותר בתורה, השקעה את מרצי וכוחי בהבנת דבר ה´. נפלתי נפילות רבות, חוויתי קשיים הדורשים תעצומות נפש רבות והסבל היה מנת חלקי, אבל דבר לא הועיל. השינוי המיוחל בושש לבוא.
ואולם לא אמרתי נואש. "המסע" נמשך בנתיב חדש ולעתים מקביל: נפגשתי עם רבנים-יועצים-אנשי-חינוך, נפגשתי עם פסיכולוגית-דתייה-מקצועית, עם פסיכולוג-דתי-איש-מקצוע-רב-תארים-ותעודות שקשור ל"עצת נפש", הייתי אצל עוד רב-איש-חינוך-בעל-ידע-נרחב-בפסיכולוגיה, אצל עוד אישיות-תורנית-רבנית-וחינוכית-ידועה-מאוד, ושוב הייתי אצל עוד פסיכולוג. דבר לא עזר ולא נרשמו כל תוצאות בתחום שינוי הנטייה המינית, אף שבתחומים ובנושאים אחרים לגמרי, נושאים שעלו וצצו בטיפול, דווקא חשתי בשינוי ובהתקדמות.
"המסע" החל מתפרס לו על פני שנים רבות, וככל שנקפו השנים, הפך הפתרון רחוק ממני והלאה. שמעתי בְּלִיל שלם של דעות בסוגיה סבוכה זו, ופגשתי טיפוסים שונים ומשונים אשר כל אחד ואחד מהם ניגן על מיתר אחר. טבעי שהבלבול הפנימי חגג לו בקרבי. רב אחד טען בלהט כי הפתרון היחיד הוא "ההתנזרות", אחר טען בלהיטות לא פחותה כי לא השתדלתי מספיק כדי "לצאת מזה".
רב אחר פסק כי אני מוכרח להתחתן עם אישה, ועמיתו דחה זאת בטענה ש"בטוח תבגוד באשתך", ועל כן קבע נחרצות ש"אין מה לעשות, ושכל הניסיונות ´לצאת מזה´ הם בזבוז זמן". ידיד טוב יעץ לי כי אין ברֵרה אלא להתחלן ו"לגמור עם כאב הראש הזה", ומנגד טען ידיד אחר כי דווקא ההתחזקות בתורה תביא הישועה.
אל מול מבול הדעות ששמעתי ואשר התרוצצו במוחי, ורבצו על לבי המיוסר, סערת רגשות אפפה אותי. חשתי כאב, צער, יגון וחוסר האונים. אט-אט החל "המסע אל האור" לגלות סימנים של גסיסה וחוסר אונים. המרץ או האמונה "לצאת מזה" דעכו להם, ואת מקומן תפסו הדיכאונות הקשים, החרדות מהעתיד השחור והלא ברור, והעצבות העמוקה עד תהום. חוסר היכולת והמעש הפכו דיירי קבע בקרבי, ואף התחלתי לחשוב מחשבות שאינן בריאות ומסוכנות. ביקשתי לשים קץ לכול, לומר יפה שלום ולעבור לעולם שכולו טוב, אף שטרם זכיתי לחגוג את יום הולדתי ה-20. רציתי פשוט לשכוח, לחדול. רציתי "לחלום לנצח" כמו שאומר השיר, רציתי פשוט לא לרצות עוד כלום.
מתוך אתר NRG [הלינק שהיה לנו לכתבה זו כבר אינו בתוקף]
