כמו שחלקכם ודאי יודעים, הייתה לי הזכות להקים את השלוחה הצפונית של חברותא בחיפה. בעזרת חברותא מהמרכז, הפורום החיפאי וחגי וינקלר (שהגיע למפגש השני ומשם הפך לחלק בלתי נפרד מהארגון), יזמנו מספר מפגשים בחיפה. עד המפגש האחרון נפגשנו בבית הפורום החיפאי בהדר. מאחר והחל מפברואר הבית נמכר ונסגר, מצאנו מקום חלופי בזיו (מקום ניטרלי לחלוטין שאינו מזוהה עם שום קהילה או קבוצה), בו נפגשנו השבוע. על מפגש זה ברצוני לספר לכם!

היה זה אחד הימים הסוערים ביותר החורף, וחששנו שמא אנשים יבטלו ולא יגיעו. לכן כה רבה היתה התרגשותינו לראות את המגוון העצום של האנשים שהגיעו למפגש, בלי עין הרע! היו לנו עולים מקנדה ומארה"ב, אנשים ממוצא תימני ורוסי, אשכנזים וספרדים, רווקים, נשואים וגרושים עם ילדים, חבר'ה חיפאים וגם כאלה שהשקיעו והגיעו מחדרה ומנהריה!

אחרי כמה סבבי היכרות משעשעים ומרתקים (כמו למשל מה משותף לך ולסוס או איך אתה שונה מדולפין…) סיפרתי את סיפור חברותא וחברותא-חיפה לחברינו החדשים. אחרי הפסקת כיבוד טעימה, צללנו לדיון בכמה מהנושאים הכי קרובים לליבנו: יהדות ונטייה מינית. עלו שם היבטים כמו רגשות כלפי בית הכנסת כמוסד וכמקום הפתוח לכולם, אמונה באל לפני ואחרי הגילוי העצמי והיציאה מהארון (אם הייתה), יחסינו לסך המצוות שלנו, מחשבות על התורה והפרשנות, יחסינו עם משפחותינו, המבט המשתנה על הזוגיות בחיינו ולבסוף הסטיגמות והדעות הקדומות בהם האמנו (ואולי עודנו מאמינים) לגבי הומואים, חילונים, דתיים, הורים וכ"ו…

אמנם רק נגענו ברוב הנושאים מבלי להיכנס לעובי הקורה, אך הדברים שנאמרו היו חזקים ואמיצים, הסיפורים בהם המשתתפים שיתפו את כולנו היו מפתיעים בכנותם, הישר מהלב ומהבטן.

לבסוף, כפי שהחלטנו לעשות במפגשים האחרונים, חגי הכין לנו דבר תורה שקשור אלינו על פרשת השבוע. הוא היה מרגש ורלוונטי מאוד. למעשה, למה שלא תחליטו בעצמכם:

—

דבר תורה – פרשת בשלח – חגי וינקלר:

"פרשת השבוע פותחת במילים אלו:

וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה–וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.

בכדי שבני ישראל לא ייבהלו ממלחמה ויברחו חזרה למצרים, הם עושים עיקוף ומגיעים לים סוף. בהמשך הפרשה מספרים כמובן על בקיעת הים ושירת הים. בני ישראל מגיעים לרמה גבוהה מאוד של אחדות ואמונה, כשכולם ביחד אומרים שירה, אשר לפניה נאמר:

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-ה'; וַיַּאֲמִינוּ, בַּה', וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ.

למרות שבני ישראל ראו את 10 המכות שקיבלו המצרים, ולמרות שראו שאחרי מאות שנות עבדות הם יצאו ממצרים, רק אחרי שים סוף נסגר אחריהם והמצרים טבעו- רק אז הם מאמינים בה'.

אבל אחרי השיא של שירת הים העם ממשיך ללכת במדבר ואז מתחילות הצרות. למעשה בין השיא של שירת הים לבין השיא של מעמד הר סיני עליו נקרא בשבת הבאה, ישנם ארבעה מכשולים שעומדים בפני ישראל.

הראשון – הם מגיעים למקום מים מרים ולא יכולים לשתות.

השני – האוכל אוזל והם מקבלים מן ושליו.

השלישי – המים נגמרים ומשה מכה על סלע.

הרביעי – עמלק מגיע להילחם עם ישראל.

נשאלת השאלה לשם מה קרו כל המכשולים הללו? הרי הקב"ה יכול בכוחו ובגבורתו, אחרי שנתן למצרים 10 מכות וקרע את ים סוף, לספק לישראל כל דבר – מים ואוכל, ולמנוע מהם מלחמות. מה תרמו המכשולים לעם ישראל עצמו?

כדי להפוך לעם וכדי לקבל את התורה לא די לצאת ממצרים. ראשית על בני ישראל להתאחד ולהאמין בקב"ה. אז אומנם אחרי קריעת ים סוף הם האמינו אבל לאחר מכן חלה התדרדרות. בני ישראל מגיעים משיא גדול לשגרה – לשרוד במדבר עוין.

הצרות ש"נחתו עליהם" לא באו סתם, אלא כדי לגבש אותם, לאחד אותם, ולגרום להם להבין שיש להתפלל ולהאמין בה' אם רוצים להתקדם הלאה.

על פי הפסוקים ניתן לראות שהמכשולים באו בסדר הדרגתי, מהקל אל הכבד. תחילה היו מים אך לא טובים לשתיה, לאחר מכן אזל האוכל, אבל אפשר לשרוד כמה ימים בלעדיו, לאחר מכן נגמרו המים – ובלעדיהם לא ניתן לחיות, ולבסוף המלחמה עם עמלק – מכשול מיידי, מסוכן ותקיף.

האם בני ישראל אכן התאחדו, התגבשו וחיזקו את האמונה בעקבות המכשולים? נראה בפסוקים.

מכשול ראשון – המים המרים. כתוב בפסוקים:

וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל-ה', וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם;

במכשול הראשון בני ישראל התלוננו בשתי מילים: מה נשתה, ומיד משה מתפלל ומקבל תרופה למכשול.

לאחר חודש – המכשול השני האוכל אוזל:

וַיִּלּוֹנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן–בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע: כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

גם הפעם בני ישראל מתלוננים, אך באריכות, ואפילו אומרים שהם מעדיפים לחזור למצרים, לפחות שם היה אוכל. גם הפעם התלונות הם על משה ועל אהרון. בני ישראל אפילו לא משערים שיש להם אפשרות להתפלל ולבקש אוכל מה'.

מאוחר יותר – המכשול השלישי:

וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם, מֹשֶׁה, מַה-תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה-תְּנַסּוּן אֶת-ה'. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא.

משה מנסה לרמוז במילים די ברורות לעם שהם לא צריכים לצעוק עליו אלא לפנות ליושב במרומים, אך העם עדיין לא רגיל לדברים כאלו וממשיך להתלונן. אך אם נשים לב היטב נראה שהתלונה היא בלשון יחיד! העם מתלונן ביחד, כגוף אחד: לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא.

אנו רואים כאן שהעם כבר מתחיל להתאחד ולהתגבש. כי, מה לעשות, אין כמו צרות לאחד את העם.

ואז מגיע המכשול הקשה ביותר והמסוכן ביותר – המלחמה עם עמלק. הפעם המכשול מאוד רציני, צריך לזכור שבלי מים ובלי אוכל סביר שבני ישראל התמודדו בהיותם עבדים מדי פעם, אבל להילחם – זאת לא עשו מעולם. אך הפעם לא כתובות תלונות בני ישראל כלל, למרות שיש לשער שהם אכן נפגעו מההתקפות של עמלק. אין צעקות ואין תלונות, מיד משה שולח את יהושע לבחור אנשים. ובכל זאת העם נלחם ומנצח כאשר משה מרים את ידיו. וכבר אמרו חז"ל:

וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים.

בזכות האיחוד לצאת לקרב ובזכות האמונה – התגבר העם על המכשול הקשה ביותר.

בתחילת הפרשה אלוהים לא רוצה שבני ישראל ילכו דרך ארץ פלשתים כדי שלא יבהלו ויברחו מהמלחמה בהם. כעת אנו רואים שעם ישראל כבר מוכן, הוא עבר את השלבים של המכשולים והפך מאוחד ומאמין, וזו גם הוכחה שהוא מוכן לקבל את התורה ולהפוך רשמית לעם.

גם אצלנו בחיים יש די והותר מכשולים, אנחנו לא יודעים למה ומדוע הם באים עלינו. אפשר להגיד שלהיות הומו דתי זה חתיכת מכשול, מכל כיוון שתסתכלו עליו.

צריך לזכור שהכול מכוון מלמעלה, וגם אם אנחנו לא יודעים את התוכנית במלואה, יש סיבה לכל דבר. ורק בעזרת אחדות ואמונה נוכל להתגבר ולהתעלות.

בימים אלו אנחנו מנסים להתאחד כקבוצה בחיפה, למרות הקשיים הרבים. כולי תקווה שכמו בני ישראל, באיטיות אבל בנחישות נצליח להתאחד, נצליח לחזק את האמונה, וכך גם להצליח ולעלות מעלה."

שבת של שלום ואהבה מחיפה לכל בני ישראל ולעולם!

יוסף אבקין