עצרת תפילה בלי דבר תורה? לא אצלנו! יו״ר חברותא, יהונתן רוסן ממן, מתעמת עם שאולי ומסביר למה לא מלחמת אזרחים
אני לא כל כך בטוח מאיפה להתחיל. ימי החנוכה הם ימים של שמחה ושל הודיה. האיסור להתאבל, האיסור להתענות, האיסור לעסוק בצרות במהלך ימי החנוכה – מתועד באחת התעודות הקדומות ביותר של התורה שבעל פה, מגילת תענית: "דלא למספד בהון", ואף על פי שהימים האמורים במגילת תענית בטלו, ימי חנוכה ופורים לא בטלו.
מכל מקום מנהג ישראל בכל הישיבות לעסוק בפוליטיקה באצטלא של דברי תורה, ואף אני אעשה כן.
בשירי חנוכה מדובר רבות על נצחון החשמונאים על היוונים, ואפילו בנוסח שנקבע בתפילה אנחנו מזכירים את "מלכות יוון הרשעה". ואולם, עיון במקורות ההיסטוריים מראה, שלא את היוונים ניצחו החשמונאים, אלא את המתיוונים.
מתתיהו הכהן אוחז במעשה אבותיו משבט לוי. שבט לוי שנקהל אל משה שצעק "מי לה' אלי" ועבר ופגע בכל מי שעבדו את עגל הזהב.
עיון מצד הפילוסופיה הפוליטית במוסדות השלטוניים הנזכרים בהלכה מראה די בבירור – שבט לוי והכהנים הם מעין "משטרה חשאית" של הקדוש ברוך הוא. גוף שלטוני שתפקידו לוודא שהעם אינו מפר את הברית בינו לבין ה'.
כל אדם שמקבל על עצמו לשמור מצוות, כל אדם הרואה ערך בעבודת ה', מתפתה לראות עצמו כאחד החשמונאים, כחבר בקג"ב של הקב"ה, כמי שמופקד על שמירת המצוות של אחרים. הפיתוי להצביע על אדם אחר ולומר: זה המתיוון, אותו צריך להכריע – זה שלב התפתחותי שעובר כל אדם ירא שמים.
הטיעונים בעד מלחמת אזרחים לא חייבים להיות פרודיים כמו דברי שאולי. הינה שני ציטוטים של אחד האישים הדגולים ביותר שכף רגלם דרכה על אדמת ארץ ישראל במאה השביעית לאלף החמישי (מה שמכונה – המאה העשרים):
• "בהיסטוריה של עמים גדולים – גדולים לא רק בכמות, אלא ברמתם – מלחמות אזרחים היו מהמומנטים הגדולים והנשגבים ביותר בהיסטוריה שלהם. תשאלו כל ילד אמריקאי: מיהי הדמות הגדולה ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ארצות-הברית? הוא יאמר לכם: אברהם לינקולן, הנשיא של מלחמת האזרחים. לא של האחדות הלאומית".
• "אינני מבין, ממש אינני מבין, מדוע מלחמה מותרת רק בין בני עמים שונים ולא בין בני-אדם בני אותו עם? אם קיים ביניהם אותו ניגוד…תהומי, שאחד רואה בערך מסוים דבר אשר למענו יש להקריב את החיים וליטול את החיים, ו…אחר ששולל את הדבר הזה, ורוצה באמת לגזול את אותו הדבר… אז מה זה משנה אם השני הזה הוא בן עם אחר או בן עמי? אלא אם כן אני אומר: העם זה הוא הערך העליון, מעבר לכל הערכים, זו מהות התפיסה הפאשיסטית".
ואולי חנוכה הוא הוא החג לקבוע: אנחנו רוצים מלחמת אזרחים?
הגמרא במסכת סנהדרין מספרת על הורדוס ועל בבא בן בוטא. הורדוס הוא התולדה החמורה ביותר שצמחה ממרד החשמונאים. עריץ, רשע, מי שטבח בחכמי ישראל למען ביסוס שלטונו, והשאיר רק את בבא בן בוטא, אחרי שניקר את עיניו. וגם אז הפרנויה לא מרפה, והורדוס מתחזה לדיסידנט ומנסה לעודד את בבא בן בוטא לקלל את השלטון.
כמה פסוקים הולמים יש לנו לעריצים מבקשי רעתנו! אפשר היה לקרוא מזמור שלם מתהלים – ק"ט, חפשו ותראו אילו אוצרות יש שם.
ואף על פי כן, בבא בן בוטא מסרב. פשוט מסרב. שיקולים ערכיים-דתיים, שיקולים פרגמטיים, הכל יש שם. בבא בן בוטא מסרב לקלל את הורדוס, והורדוס מבין שחכמי ישראל אין דרכם לחתור תחת שלטונו.
אינני פציפיסט. ימי חנוכה וימי פורים אינם אלא זכר לבחירתו של עם ישראל להיקהל ולעמוד על נפשו, להושיע את עצמו מן הקמים עליו. חז"ל מלמדים אותנו: אפילו צדיק רודף רשע, והא-להים יבקש את נרדף. ואף על פי כן, דברי ימי בית שני מלאים בשפיכות דמים ממרד החשמונאים ועד סופם.
מה שפתח בתור מרד נגד המדכאים המשולב במלחמת אזרחים, הפך לדור שלם שרואה בחומרה רבה יותר את דיני המקדש מאשר שפיכות דמים. דור שלם שמעדיף לשרוף אחד לשני את התבואות אפילו בזמן שהרומים מטילים מצור על ירושלים. דור שלם של קנאים. עם של קקות.
כל מי שקרא פרק או שניים מאגדות החורבן יודע בבירור: מלחמות אחים לשם שמים – זה שייך לימי בית שני. מי שרוצה לבנות פה בית שלישי חייב לנהוג אחרת. מי שבחר להחריב את ביתו מפני שנאת חינם, הוא ישים שלום עלינו ועל כל ישראל. ובכלל.
