האם אנחנו חיים בעולם עם יותר תודעה של משפט או יותר תודעה של ברית עם הקב"ה? אתמול במפגש השני של 'דָּרְשֵׁנִי' למדנו בחברותות על המתח הזה. חז"ל לא התביישו מהשאלה הזאת כשהם ניסו להבין את הכתוב "וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט". זה לקח אותנו להשוואה בין ההתמודדות של איוב ואברהם אבינו בסדום. ומשם למעבר שיש בתפילת מוסף של ראש השנה בין 'זכרונות של משפט' ל'זכרונות של ברית', איתם אנחנו חותמים את הברכה.
תודה רבה לארין על הלימוד המעניין והמעורר מחשבות!
נתראה במפגש הבא
הומו דתי שנשוי לאשה סיפר את סיפורו בערב מיוחד לקהילה הדתית בקדומים. הייתי שם ואני מברך על קיום הערב הזה.
ואולי זו לא החרדה אלא דווקא הייאוש? האם הלב – שאף הוא דרוש מאוד לכל כותב – לא מוכן כבר לשתף פעולה עם מעשה הרמייה העצמית ועם עצימת העין מול מה שכבר החל להתרחש?
עכשיו כשפסח נגמר אני יכול להגיד שעשיתי יציאת מצרים פרטית משלי. ניקיתי כל פיסת חמץ מהלב, ואני מוכן לשלב הבא. לכל חג ביהדות יש סימן משלו, משהו ללמוד ממנו. הפסח הזה, בערב חג שני של פסח, רגע לפני קריעת ים סוף, ישבנו- עידן, הבנזוג שלי, רועי- חבר שהוא יאחתי על מלא ואני- ויצאנו ביחד ממצרים, כל אחד משלו וכולנו יחדיו.
אני ואלוהים: "אני דתי. אף פעם לא היתה לי בעיה. אני באמת ובתמים מאמין שהבעיה היא לא בדת, אלא עם הדתיים. אני לא רואה שיש קונפליקט בין גאווה לבין התורה. לא כל המצוות וכל האיסורים קשורים אל כל אדם, כמו שהלכות שחיטה לא רלוונטיות לצמחוני.
זו האמת הפריווילגיות שלי. בין הילד השלישי לרביעי עברתי לידה שקטה, כזו שהשאירה אותי ריקה וכמהה. שישה שבועות של חוסר גדול, של ריק. (לאחריהם תשעה חודשים מהולים בחרדה אבל זה כנראה לפוסט אחר)
