שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: לכן בגללכם "ציון שדה תחרש" בזכריה כתיב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם", עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה – הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה – בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו!
(בבלי, מכות כד ע"ב)
בערב ט' באב נערך מפגש חברותא בירושלים, כדי להתאבל על חורבן העיר ולשמוע את קינותיו של הנביא ירמיה. נקודת המפגש הייתה מול שער יפו, ומשם נכנסו לעיר העתיקה ועלינו אל גג בניין שצופה אל הר הבית.
מסביבנו היו כמה קבוצות של צעירים מחו"ל שהגיעו בתוכניות קיץ שונות, ותהיתי אם לא התקבלה התפילה "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ".
התיישבנו על הרצפה במנהג אבלות. היה חשוך ונעזרנו בפנסים כדי לקרוא. הרוח הירושלמית נשבה וזכינו שהתקיים בנו הפתגם ביידיש: "תענוג יהודי – זה תשעה באב קריר".
התפללנו ערבית, ושמענו קריאה מדוקדקת של מגילת איכה. בהמשך קיבלנו דבר תורה קצר מאת אסף על קמצא ובר-קמצא שבגללם חרבה ירושלים, והמשכנו לדיון פתוח בשאלה מה היה חטאו של ר' זכריה בן אבקולס. האווירה הייתה שקטה ומהורהרת, כראוי ליום שפורענויות רבות כל כך חלו בו.
ובירושלים כמו בירושלים – בחלק מהבתים הסמוכים סיימו שכנינו המוסלמים את צומם בזמן שאנחנו התחלנו לצום. צלילי המוסיקה העליזה וניחוחות טבק התפוחים שעלו מבתיהם הזכירו לנו, האבלים, שעתיד יום זה להפוך ליום של שמחה.
אחר כך עברנו לסיור ברחובות העיר העתיקה של ירושלים, בהדרכתו של אסף. נכנסנו לבית הכנסת "החורבה" שנבנה מחדש לאחרונה, והמשכנו לכיוון "הכותל הקטן". בגלל עודף מבקרים המשטרה חסמה את הגישה לשם. חזרנו על צעדינו, חלפנו על פני הכותל (הרגיל והמפורסם) וסיימנו ברחבת גורן מול קשת רובינזון לעוד הסבר קצר מפי אסף, ושם גם הסתיימה הפעילות.
מעבר לעובדה שמפגש בט' באב הוא עצוב מטבעו, נראה לי שזכינו בערב מלא משמעות, ואולי קצת נחמה. חשבתי כמה מיוחדת התפילה שערכנו, בחברותא, והתמלאתי "גאווה" – מהסוג שאין בה יוהרה.
תודה רבה לכל מי שהשתתף ונטל חלק פעיל, ובמיוחד לאריה שארגן, לאסף שהדריך ולאליק שקרא.
אורן.
