השבוע חגגנו את ט"ו בשבט בבית מדרש דרשני עם לימוד משותף וסדר ט"ו בשבט. התחלנו בלדבר על הדרך בה הגענו לחגוג את ט"ו בשבט כפי שנהוג כיום, החל מחג שהוא בעצם ראש השנה לאילנות בצורה הלכתית נטו לחג שמדברים וחוגגים את פירות הארץ ומצוותיה.
משם התמקדנו במצוות ערלה, האוסר על שימוש פירות האילן בשלוש השנים הראשונות, וסופרים את שנות האילן מט"ו בשבט. למה ציוונו על המצווה הזאת? לכאורה, זה מאוד פשוט – צריך לתת לפירות להתבשל כדי שיהיו הכי טובים למאכל.
המדרש בויקרא רבה מדייק את הדברים. הוא מבקר את האדם הראשון שלא יכל להתאפק מלאכול מעץ הדעת כשבני ישראל יכולים להתאפק מלאכול מאילנות ולשמור איסור ערלה. האם באמת הביקורות הזאת הגיונית אבל? הרי האיסור מלאכול מעץ הדעת הוא איסור עולם, ואיסור ערלה הוא רק שלש שנים!
לשאלה הזאת, ראינו שתי תשובות. אחת, של שערי אורה, שבעצם גם האיסור לאכול מעץ הדעת היה לחכות לערלה מלפני לאכול ממנו! אולם, השפת אמת הציע פתרון אחר, שהצווי לבני ישראל הוא תיקון מהאכילה מעץ הדעת, בבחינת סור מרע ועשה טוב.
אם הפירושים השונים יכולנו לדבר על המשמעויות השונות של מצוות ערלה לחיים שלנו. איך להסתכל על המשברים שלנו? האם כדי שיהיה טוב צריך גם רע? האם הדיכוטומיה הזאת נכונה בכלל? לפעמים יש רק טוב ויותר טוב.
היה מעניין ומרתק! מחכים ללימוד הבא בעוד שבועיים בתוכנית דרשני.
