אחרי הרבה התברברויות בדרך, מצאנו את המקום הקסום והנסתר. אחרי יום אינטנסיבי ולא קל במצעד, הרגשתי שהאווירה הצליחה להתרומם, היה ממש מקסים, אם אני לא טועה היו גם לא מעט אנשים. הקדימון של הארוחה, ובו כל אחד שיתף את הפעם האחרונה בה הוא או היא יצא/ה מהארון היה מוצלח ומשעשע..
המון תודה לכל המארגנים ועל הפעילות והיוזמה המבורכת.. כן ירבו:)
שמעון דדיה
For me Friday afternoon is usually a time of peace and reflection, but this week I found it difficult to relax. As Shabbat approached, the horrifying events of the previous 24 hours were still burning in my mind, and I admit that I did not feel ready to leave the house. But I had registered for the Havruta community meal – something I had been really looking forward to – so I got up and started making my way towards Baka.
I am very glad I came. More than 50 old and new friends alike greeted each other warmly with smiles, and after Kabbalat Shabbat I already felt uplifted. The food was bountiful and delicious, and it was encouraging and heartwarming to talk and share thoughts with friends from Havruta and Bat Kol. By the time dessert was on the table, I had been reminded of what a beautiful community we are building, and why I am proud to be a part of i
נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי–יֹאמַר, אֱלֹקיכֶם.
עם פסוק זה פתחנו את קבלת השבת. אין שבת מתאימה יותר מ"שבת נחמו" לעשות בה ארוחת שישי קהילתית, משותפת מאוחדת.
כשנכנסתי לתפילה, הסתכלתי קצת סביבי ולא ראיתי משהו שונה- כולם יושבים יחד ומתפללים בדיוק כמו שאני רגיל בערבי שישי אך פתאום באמצע קבלת השבת, כששרנו יחד נפל לי האסימון. לכולנו מכנה משותף. והתרגשתי עד מאוד. פתאום הרגשתי שייכות אמיתית.
לאחר התפילה עלינו לארוחה משותפת בה כל אחד הציג את עצמו וסיפר על הפעם האחרונה בה יצא מהארון. משמח לראות כל פעם מחדש איך כולנו מתכנסים מכל קצוות הארץ, מכל גווני הקשת. הרבה פרצופים מוכרים, הרבה פרצופים חדשים, חלקם עוד בארון, חלקם כבר מזמן לא. אם יש דבר אחד שלמדתי מהסבב הזה הוא שהיציאה מהארון לא נגמרת. אם זה בפני קרובים שעדיין לא יודעים, או ע"י איזה פוסט בפייסבוק שפרסמת או אפילו בגלל משפט פשוט שהחלפת עם נהג האוטובוס, זהו תהליך מתמשך. אך אם לשפוט על פי הסיפורים, משמח לשמוע כי התגובות לתהליך זה, ברובן, חיוביות מאוד ומקבלות. בסבבים כאלו, בו כל אחד מציג את עצמו ומספר על עצמו קצת אתה רואה פתאום איך אתה חלק ממשהו הרבה יותר גדול משחשבת. ושוב הרגש גואה, צף.
לאחר הסבב יש זמן לקצת היכרות מעמיקה יותר. כולם יושבים יחד, הומואים, לסביות, דו מיניים וטרנסים, מפטפטים, צוחקים ואין שום חומות שמפרידות, לא חומות פוליטיות, לא חומות הדת, כולם פשוט יחד.
וזו ההרגשה שלפחות אני, ואני מאמין שלא חסרים עוד כמותי, רוצה להרגיש יום אחד, יום יום- שלא יהיו חומות בינינו לבין הקהילה הדתית, לבין העולם שבחוץ, שנוכל לנפץ את הבועה בה חיינו למשך כמה שעות קצרות, שעות של יחד, שעות של אמת.
תודה לחברותא ולבת קול שיחד, אפשרו את ההזדמנות הנפלאה הזו.
בברכת "כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא" (ישעיהו מ, ד') ,
רון
What I like in every meeting of Chavruta, and now also the combined one with Bat Kol, is the sweet atmosphere. That sounds stale, bland, but for me it's really deep. There is so much warmth and tolerance for however anyone is ~ also for the very shy, very old, very young, etc. It makes me not only feel seen and at home; it makes that I WANT to belong to such a group. If this is us, it gives me a lot of pride. And I love how different everyone is. There is a lot of authenticity there.
Very interesting, the two minyanim: one a small traditional one with a sonorous Carlebach kabballat Shabbat, and one a large mixed one with the angelic voices of the women and some men. I wanted to be in both.
Also, amazing how many people join hands to do this together, and I like the warmth between the old-timers of the group, bli ayin hara.
The praying and eating together is nice (we really know how to lay a table) but my highlights are: going around for introductions – no pressure to perform – and the time to connect and talk with and getting to know each other. No organized program can beat that.
I can't wait for next time. How long will it take to get to know everyone?
Yaakov
מאורעות הימים האחרונים נתנו משנה תוקף ומשמעות לסעודה שארגנו חברותא ובת קול.
בארוחה ישבנו ביחד הומואים, לסביות וטרנסג׳נדרים ,חלקם דתיים בהווה , חלק דתיים לשעבר ואפילו חרדים. זאת היתה הזדמנות להתוודע זה לעולמו של זה , לחלוק חוויות, רגשות וקשיים סביב האירועים , האחרונים , ולקבל כח מהשייכות. מהתחושה שאני נמצא במקום של אנשים שמבינים . מקום מכיל ובטוח
חווית היחד ודיבוק החברים היה חיוני ומחייה , ונתן כוחות להמשיך ולא להכנע במאבק עבור הזכויות הבסיסיות שלנו לחיות בבטחון ובשלום כלהטבי״ם בכלל וכבני הקהילה הדתית בפרט
ירדן נאור
נתבקשתי לכתוב כמה מילים, על חוויותי משבת חברותא.
קשה לגשת למשימה זו, על רקע האירועים האחרונים. ממש עכשיו, התפרסם כי אחת הפצועות שנלחמה על חייה, הוכרעה לבסוף, ושלחה את נשמתה חזרה לבורא עולם.
אין ספק שעוברים עלינו כעם בכלל, וכקהילה בפרט, ימים קשים, ימים מלאי שאלות, ומעט תשובות.
לא חדש עבורנו, המעבר מעצב לשמחה, והוא שזור לנו אינספור פעמים בחיים הפרטיים שלנו, וסביב מעגל השנה.
אפשר בהחלט לומר, שהשבת הייתה נקודת שמחה. נקודה קטנה, בסה"כ דובר בהתכנסות של כ50 חברים, אך אין ספק, שעבור רבים מאיתנו, זוהי נקודה גדולה.
אצטט שיר ילדים שכתבה דתיה בן-דור, אך למרות היותו כזה, בעיני הוא רלוונטי גם לנו, כמבוגרים:
ילדה אחת ומטריה אחת
יצאו בגשם לטיול נחמד.
פגשו בקצה השביל
ילדה בתוך מעיל,
שלא היתה לה מטריה
– יה!
אמרו לה: "בואי איתנו, יבש אצלנו,
ויש אצלנו מקום.
יש!"
אמרו לה: "בואי איתנו, יבש אצלנו,
ויש אצלנו מקום."
יצא לראות פנים רבות לקהילה, צבעים חדשים, ואנשים שאומרים: "די לארון! אני מי שאני" – אנשים מכל המגדרים, מכל המינים ומכל הנטיות, התאספו לחגיגה של חופש, אהבה וקבלה, ולכולם יש מקום תחת המטריה, ולא חייבים ללבוש את המעיל.
כמובן, שבתור יהודים, איך אפשר שיהיה רק מקום אחד לתפילה? כמובן שיש שני מניינים – "זה שאלך אליו" ו"זה שבחיים אני לא הולך אליו". אם אשים רגע את הציניות בצד, זו בעצם המהות שלנו – לאפשר לכל אחד להיות מי שהוא רוצה להיות, איפה שהוא רוצה להיות, ולשים את הדעות השונות בצד, ולהתאסף ביחד לסעודת שבת אחת גדולה ושמחה.
בצאת השבת, חזרתי לביתי, הרחק מירושלים, בתחושת התעלות גדולה, תקווה לעתיד, ואמונה שהדרך אמנם ארוכה וקשה, אך היא נסללת תחתינו ממש. אני מקווה שהמטריה שלנו תמשיך להתרחב ולהכיל, ושנזכה לעוד המון אירועים משמחים, ושנדע, לצמוח מהכאב, ולנצור את האהבה.
אוהד אלון
בערב שבת ״ואתחנן״ התאספנו כ-50 נשים וגברים, הומואים ולסביות, דתיות ודתיים, לסעודת שבת קהילתית שכבר הפכה למסורת שנתית.
חברותא ובת קול חברו יחד לארגון הסעודה. הסעודה, שאמורה הייתה להיות סיום מתוק למצעד הגאווה והסובלות בירושלים, שהתרחש אך ימימה בלבד קודם, התאפיינה תחילה באווירה קשה של עצב, הלם וזעזוע לאור אירועי המצעד המצערים כל כך. אך לשמחתי הרבה האווירה הזו התחלפה בהמשך לאווירה של ״ביחד״, של שותפות, של קרבה, חום אנושי ואחווה – במילה אחרת – קהילה. בתחילת הארוחה חברת בת-קול פתחה את הסעודה בדבר תורה על טו באב חג האהבה. לאחר הקידוש והמוציא, המשתתפים והמשתתפות הציגו את עצמם בצורה גלויה, פתוחה ולעיתים משעשעת. בהמשך זאב נשא דבר תודה מקסים ועמוק על בניה מחדש מתוך החורבן, על השיעור של לידת המשיח דווקא בט׳ באב והסמיכות לט״ו באב. דבריו הדהדו בי ואני בטוח שגם באחרים ונתנו תקווה ותחושה שלמרות הכל – אנחנו פה ויחד אנחנו חזקים, ניתן כתף האחד לשני וכך נוכל לצאת גם מהתהומות העמוקים ביותר.
לקראת הסוף האנשים היו משוחררים, סיפרו סיפורים, צחקו והכירו זה את זו. זה היה פשוט ויפה. וכך הסעודה הזו, בשבת ״נחמו״ הפכה לנחמה אמיתית עבורי ובסופו של דבר אכן השאירה בי את המתיקות של קהילה חמה ומחבקת של החבר׳ה שלנו.
החדשות של יום ראשון אמנם החזירו את הזעזוע והרגשות השליליים מחדש, אך הנחמה והחוזק שאני שואב מהסעודה שהייתה נשארים איתי. הטוב ינצח – זאת עובדה. אנחנו יכולים לעזור לו לנצח מהר יותר אם נהיה שם האחד בשביל השני ונהפוך את סעודת השבת שהייתה, לחלק מחיינו. שבוע טוב לכולם, שפע אור ואהבה
יוסף א.
