הבה נצא למסע אל הפנימיות של י"ז בתמוז.
מבחינה היסטורית, לישראל אירעו (לפחות) חמש צרות בתאריך זה:
- נשתברו הלוחות הראשונים כאשר ירד משה מן ההר.
- בוטל קורבן התמיד. בבית ראשון היו מקריבים את קורבן התמיד במועדו בבוקר ובערב שנים רבות, ובי”ז בתמוז התבטל בפעם הראשונה.
- הובקעה העיר בזמן בית שני, כלומר: זו הייתה תחילת כניסת האויב לתוך ירושלים, ולמעשה זה היה תחילת החורבן שסיומו בט' באב עם שריפת בית המקדש.
- אפוסטומוס (מפקד צבא רומי בכיר) שרף את התורה.
- הועמד צלם בהיכל (בתוך בית המקדש).
התורה, פרשות השבוע, חגי ישראל, תעניות וימי האבל – לא באים לציין מאורעות היסטוריים בלבד. אנו לא עם שחי על פי זיכרונות העבר ותו לא, אנו חיים בהווה וכל הזמנים והמועדים הללו מציינים ציונים בהווה, ומתרחשים למעשה גם כיום.
לפי מה שלמדתי (וגם מניסיוני) כל העניינים שאנו רואים מחוץ לנו, מתרחשים גם בתוך פנימיותנו, בתוך נפשנו. למעשה, החלק החשוב והעיקרי של הדברים מתרחש בתוך עצמנו.
בעל הסולם כותב בסוף ההקדמה לספר הזוהר:
כולם חושבים שהתיקונים שצריך לתקן ולשפר הם מחוץ להם, זאת אומרת: ע"י שיעשו כל מיני שיפורים חיצוניים אז ישתפר המצב. אבל כל מה שאנו רואים מחוץ לנו הוא למעשה שיקוף של מה שקורה בתוך נפשנו, ולכן מה שצריך תיקון הוא אנחנו בעצמנו ולא מה שמחוץ לנו. וזה דומה לאדם שעבר מול מראה ולפתע ראה בתוך המראה אדם שפניו שחורות ומלוכלכות. נטל סחבה וסבון והתחיל למרק את המראה, ניקה וניקה ועמל ושוב הוא מסתכל במראה, אך אותו אדם שפניו שחורות ומלוכלכות שוב ניבט אליו מתוך המראה. אמרו לו: ידידנו, נקה את פניך שלך לא את המראה, ואז תראה את כל מה שחוץ לך נקי.
הנמשל הוא שכל המציאות שאנו רואים סביבנו משקפת את מה שקורה בתוכנו, אם אנו רואים בעיות, כאבים וייסורים, הכל למעשה נעוץ בנו, כל אחד ואחד מאתנו צריך להסתכל פנימה בתוך עצמו ולחפש את הדרוש תיקון לפני שנתקן את הזולת.
אם כך באיזה אופן נתבונן, בדרך הסוד, על עניין הבקעת העיר למשל?
הסביר בעל הסולם: "ירושלים היא נקודת הקדושה אשר נמצאת בנפש איש ישראל". עניין הקדושה הוא עניין: "ואהבת לרעך כמוך", עניין אהבת הזולת, אשר בפסגתו הוא ענין אהבת ה', "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". עוד בתוך נקודת הקדושה שבנו הוא עניין האמונה, קודם נעשה אח"כ נשמע, קודם נקיים מצוות ה', קודם נתמסר למען הזולת, למען הידידים והחברים, ולמען הבורא. קודם נעשה אפילו שאין אנו מרגישים שום טעם ולפעמים אנו לא מבינים מה יצא לנו מזה. אין האדם צריך להילחם בהבנה ובהרגשה, אם האדם מבין או מרגיש – זה בסדר וטוב, אבל שלא יעמיד את הדבר בתור תנאי לכל פעולותיו. האדם צריך להיות מוכן ומזומן ללכת אחרי הבורא גם במדבר בארץ לא זרועה. זוהי נקודת הקדושה שבנפשנו אשר מכונה בשם ירושלים.
עם זאת יש לזכור שבנוסף לכל הצרות ובראשן שבירת הלוחות, משה רבנו גם הביא את לוחות הברית לעולם בי״ז בתמוז. כלומר ליום זה יש סיכון גבוה אבל גם טומן בחובו סיכוי עצום. מה הם למעשה לוחות הברית? זהו מכשיר המסוגל לממש בעולם "בילע המוות לנצח" (כלומר, ביטול המוות לנצח). הרי זוהי בעצם התורה, כלומר החיבור המושלם לעץ החיים (המקור של החיות אליו נמשלה התורה, עולם תוכן מעניין בפני עצמו).
כידוע, כדי לגלות חיים בעולם יש צורך לחבר בין גוף לבין נשמה. כשאדם מת, נשמתו פורחת ומתנתקת מגופו. בי"ז בתמוז הביא משה רבנו אמצעי שיכול להזריק לגוף הגשמי אור בכמות ובאיכות שתבאנה את הגוף לחיבור טוטלי עם תודעת הנשמה, שהיא נצחית, חיבור שאינו ניתן לניתוק. באופן זה לא יתכן עוד סוף, "ובילע המוות לנצח". זו המשמעות האמתית והעיקרית של י"ז בתמוז.
חוסר-רציפות. זהו סוד הסכנה של י"ז בתמוז ושל שלושת השבועות אותם הוא מתחיל. כל עוד לא נאפשר זרימה רציפה של אור דרכנו, נחשוף את עצמנו לסכנת מחלות ואסונות, חס ושלום. אם נקפיד לזרום עם האור נאפשר לשמחה, לשלמות ולניצחון להתממש בחיינו – נזכה את עצמנו בחיי נצח, בחיבור שלם לעץ החיים.
עצירה פירושה חלל.
רציפות פירושה אינסופיות, חיי נצח, חיבור שלם לעץ החיים.
מי ייתן ונזכה לכוח שיאפשר לנו רציפות בעבודה הרוחנית ושמירת המידות, כוח להיות בשמחה תמיד שתאיר ותסלק את החושך מחיינו, כוח לקיים את "ואהבת לרעך כמוך" ובכך לזכות ל"בילע המוות לנצח".
בהצלחה וצום קל ומועיל
ליקט: יוסף אבקין
