אז נכון, הייתה בחיפה רק אזעקה אחת, בנתיים, וגם היא הייתה אזעקת שווא (טפו טפו חמסה חמסה). אך כמו שאר יפי הבלורית, השפם והתואר, התגייסנו גם אנחנו בהמונינו לצה"ל ובאופן כללי כמו שאר האומה פחות הרגשנו שמתאים להיפגש פיזית. נפגשנו לזום קצר של קבוצת הקשת הסרוגה בחיפה וכל אחד שיתף מה הוא מרגיש ואיך הוא מצליח לשמור על הראש מעל המים בתקופה הזאת, בייחוד לאור החוויות הקשות שכל אחד מאיתנו עבר ועובר.
מתפללים לימים שקטים יותר.
הרכבת גולשת לתחנה ואני עולה, ושוב תפילה קטנה שאלוהים יעזור לי עם הנוער הירושלמי הקט הזה שלא חטא כי לא ראה קוויריות או שלא חטא שהסתובב ביום חמישי אחד במרכז העיר ונתקל בי. שאלוהים יעזור.
אני זוכר שכשאוליבר נולד, חיפשנו מקום להתארח בו בבית הכנסת וגם ללכת למקווה, ואז פגשנו ברב ברוס הנדיר והמדהים שארגן לנו חגיגה מאירת עיניים בבית הכנסת בפורטלנד בארה״ב. כשהגענו, לא האמנו – המונים מהקהילה היהודית הגיעו כדי לחגוג איתנו. הרגשנו כמו משפחה אמיתית.
