בשנה האחרונה היה שיח נרחב בארץ סביב החלת מוסד הנישואים על זוגות חד-מיניים, או מה שכונה בעברית "נישואים גאים". חד-מיניים דוקא, ולא נישואים להט"ביים, משום שעד כמה שאני יודע – אין מניעה בחוק על ביסקסואלים או טרנסיות/ים להנשא עם בן המין השני. בעולם מתעסקים בנושא השויון בנישואים (marriage equality) כבר כמה שנים ובעיקר מאז שארה"ב נכנסה לדיוק בשנתיים-שלוש האחרונות. אני לא אכנס לעניין נישואים – כבר הייתי שם, בנישואים, ואין בכוונתי לחזור על הטעות הזו. אולם הדיבור הציבורי על נישואים היא דרך עקיפה לדבר על זוגיות להט"בית.

בעקבות חודש הגאוה וכפי שקורה כל שנה, אנו שומעים בכלי התקשורת הרבה דעות הומופוביות. השנה הרבה מההתייחסויות היו לזוגיות ולמשפחה החד-מינית. הגדיל לעשות השר פירון כשבחוסר טאקט משווע הוא שכח מהעמדה החינוכית בה הוא אוחז והשמיע לעיתון "בשבע" מה שעורכיו רוצים לשמוע. הרב אמר "אני חושב שזכותה של מדינה יהודית, אולי אפילו חובתה, לומר לזוגות חד מיניים שמחליטים לחיות את חייהם – זה לא משפחה". האמירה האומללה העליבה רבים מבני הקהילה והציתה, בצדק או שלא, מסע צלב כנגד הרב פירון. מסע הצלב גייס בתורו את המתנגדים לזוגיות להט"בית לתמיכה ברב והוסיפו לבוקה ולמבוקה.

התייחסות מזלזלת לזוגות חד-מיניים היא לא חדשה. שמענו כבר לפני שנים רבות את ההתנגדות של סטרייטים רבים לגידול ילדים בידי שתי אמהות או שני אבות (אך, לעומת זאת, אף מלה על משפחות חד-הוריות). הזעזוע מכך שילדים יגדלו ללא אם (אפילו שיש להם שני הורים), משום שנשים הן אלו שאמורות לגדל את הילדים, זה "בטבע" שלהם (והופ! הנה הוספנו קצת דעות קדומות על נשים ושובניזם, בחינם). גברים הרי אף פעם לא יכולים לגדל ילדים לבד, השלומיאלים האלו חסרי הרגשות (עוד דעות קדומות, באותו מחיר). וגם שתי נשים זה לא טוב, כי ילדים ללא "דמות אב" עוד יצאו הומואים רח"ל (אבל אם יש רק אמא אחת, זה לא קורה, כמובן).

כשהתגרשתי הדעות הקדומות וההומופוביה מצאו אותי במקום הרבה יותר רגיש. למרות שגם אני וגם אשתי הגשנו תביעה למשמורת על הילדים, בית המשפט לא ממש התיחס אלי ברצינות. השופטת פסקה לפי "חזקת הגיל הרך" שהחזקה על הילדים עוברת אוטומטית לאשתי – הרי נשים הם טובות עם ילדים, גברים יזניחו אותם במקרה הטוב ויזיקו להם במקרה הרע, לא ככה?

יותר מאוחר, כשמצאתי את בן-הזוג שלי ואח"כ עברתי לגור איתו, גורמי הרווחה נזעקו על מנת להגן על הילדים מלהחשף לבחור המדהים שמצאתי לי. הרי זוגיות בין גברים היא לא יציבה, כל אחד יודע את זה, לא? מה יקרה אם הם חס וחלילה יקשרו אליו רגשית? כי הוא מצוין עם ילדים והם ממש נהנים לשחק איתו. הרי ברור שבעוד חודשיים-שלשה זה יגמר, כי אנחנו שני גברים. צריך לשמור על נפשם הרכה של הילדים מטראומת נטישה כזו – זה רק לטובתם.

האם גורמי הרווחה היו מפגינים אבירות מוסרית מעין זו לו הייתי מוצא לי אשה במקום גבר? לי התשובה (השלילית) ברורה, הרי ידוע שרק זוגות גברים נפרדים – זוגות סטרייטים תמיד מחזיקים מעמד ביחד לעד. ההומופוביה והצביעות בהתייחסות הציבורית לזוגות חד-מיניים, ובעיקר גבריים, צועקת למרחוק. שמעתי התנסחיות, דיבורים וקביעות כאילו עובדתיות שאיש לא היה מעלה על דעתו להוציא מדל שפתיו לו היה מדובר בזוג של גבר ואשה.

אבל ההומופוביה הזו לא שמורה רק לסטרייטים הומופוביים, או סתם בורים. אני שומע הרבה מאד מההומופביה הזו גם אצלנו, ההומואים. מה שנקרא – הומופוביה מופנמת. שמעתי בחיי הרבה דיונים בכותרת "האם זוגיות בין גברים היא אפשרית"? רובם בחוגים הומואים. אני לא שומע דיונים בקבוצות של גרושים-גרושות "האם זוגיות בין גבר לאשה היא אפשרית"? למרות ששם, לכאורה יש סיבה להטלת ספק.

כמה פעמים פנו אלי חברים הומואים שלי ושאלו אותי "אז מה, אתם עדיין ביחד"? ולא רק אחרי חודשיים או חצי שנה או שנה. גם עכשיו, אחרי שאנחנו גרים ביחד כבר שלוש שנים, אני עדיין שומע מאנשים שלא פגשתי זמן מה את ה"אתם עדיין ביחד"? ומבט ההפתעה או הרווחה כשהתשובה היא כן. האנשים בינינו שהינם/היו בזוגיות, תחשבו על זה: כמה פעמים פנו אליכם אנשים להתעניין בדייט וכשעניתם "אני בזוגיות" קיבלת את התשובה "אז תיצור קשר אם זה יגמר / כשזה יגמר / כשתתפנה"? אם וכאשר, מה שנקרא.

האם הייתם מעלים על דעתכם לשאול חברים סטרייטים נשואים "אתם עדיין ביחד"? האם הייתם פונים לחבר סטרייט שיש לו חברה ומציעים לו מישהו או אומרים לו "תתקשר אלי כשתתפנה, יש לי מישהי נהדרת בשבילך"? יש לי חברים סטרייטים שנשואים או גרושים בפעם השלישית. אף פעם לא הטלתי ספק בזוגיות שלהם, גם כשהנסיון הצביע אחרת. למה אנשים לא מתנהגים אותו הדבר כלפי? למה החברים ההומואים שלי עדיין שואלים אותי כל פעם "אתם עדיין ביחד"? מה זו אם לא הומופוביה. איך אנחנו אמורים לשכנע את הרב פירון ודומיו שיש כזה דבר משפחה חד-מינית, אם אנחנו לא ממש מאמינים בה בעצמנו?

יש אנשים מכל מיני מינים ומשפחות מכל מיני סוגים. יש משפחות עם הורים ממין אחד ויש משפחות עם הורים משני מינים שונים (ויש גם משפחות עם יותר או פחות משני הורים). כל המשפחות טובות, קבילות ויציבות באותה מידה. כי מה שגורם ליציבות של משפחה זה לא המין של ההורים, אלא האהבה והאושר שביניהם.

יש גם פלפלים בכל מיני צבעים, אבל את המרק הזה הכי יפה להכין מפלפלים מצבע אחד. בחרתי, בעקבות אהרוני, להכין את המרק דוקא מהפלפלים הצהובים. נכון, אלו לא הפלפלים בצבע שאנחנו רגילים להשתמש בו, אבל הם כל כך יפים בצבע הייחודי שלהם…

מצרכים:

• 6 שיני שום

• 8 עלי מרוה טריים

• 2 כפות עלי טימין (אפשר גם מיובשים)

• 3 כפות שמן זית

• 2 בצלים גדולים

• 10 פלפלים צהובים (כן, עשרה!)

• ליטר וחצי מים

• 1 כף גדושה אבקת מרק בטעם עוף

• חצי כפית צ'ילי גרוס

אופן ההכנה:

למרות האמור לעיל, המרק יהיה נפלא גם אם תעשו אותו מגמבות או כל פלפל מתוק אחר. ניתן גם לערבב אם אין לכם פלפלים בצבע אחד או סתם בא לכם לעשות ניסויי צבע.

קוצצים את הבצל והפלפים לקוביות גסות, אפשר במעבד מזון. אין צורך להשקיע בקיצוץ קטן ומדויק – הכל, הרי, יטחן בהמשך.

קוצצים גם את השום בקיצוץ גס. מוזגים לסיר את השמן ומחממים על אש גבוהה. דואגים שהשום, הטימין והמרווה יהיו מוכנים לשימוש לצד הסיר.

כשהשמן חם, מוסיפים את השום המרווה והטימין ומטגנים תוך כדי ערבוב כדקה עד שהשום מתחיל להעלות ריח. להזהר לא לחרוך את השום.

מוסיפים את הבצל, מערבבים ומטגנים ביחד עד שהבצל מתחיל להתקרמל.

מוסיפים את ערמת הפלפל (הדי גדולה) ומערבבים היטב. מטגנים כחמש עד עשר דקות עד שהפלפל נהיה מעט סמרטוטי, מערבבים מדי פעם.

מוסיפים את המים לסיר וכשהמים מתחממים מערבבים פנימיה את אבקת המרק והצ'ילי הגרוס. כמובן שניתן לשחק עם כמות הצ'ילי לפי סבילות החריף שלכם.

מבאים לרתיחה ומעבירים לאש נמוכה – מבשלים בבעבוע עדין כחצי שעה.

מסירים מהאש וטוחנים את כל תכולת הסיר בעזרת בלנדר מוט. לא חייבים מיד, אפשר לחכות שהמרק יתקרר מעט.

עכשיו המרק מוכן – אפשר לאכול חם עם קרוטונים.

עכשיו בקיץ, אני אוהב לאכול את המרק קר ישר מן המקרר, הוא טעים מאד גם ככה. נסו ותהנו.

לבלוג האישי של עמי