שערו בנפשכם מה היה קורה אילו חלילה ביום של פיגוע היה מופיע בתקשורת איש רוח כלשהו וטוען כי אנו, במעשינו ובהתנהגותנו, הבאנו על עצמנו את הצרה הזו. מהן התגובות להן היה זוכה אותו הוגה? כיצד יכנוהו וכיצד יתייחסו לטענותיו? יש להניח כי יאמרו שהוא עוכר ישראל, כי הוא פוגע בעמידתנו האיתנה וכי הוא מסייע לאויב. הקיצונים ודאי יכנוהו בוגד. אין ספק כי דבריו של אותו אדם ייבלעו בין הדוברים הרבים שייטענו כי "העולם כולו נגדנו" ויזכירו כי אנו "כבשה הנתונה בין שבעים זאבים".
לפני כ-2000 שנה חרב בית המקדש השני. חורבן המקדש היה שיאו של תהליך פראי ואכזרי שחולל הצבא הרומאי בפיקודו של טיטוס הרשע בירושלים. הרומאים לא חסכו שבטם מהעם היושב בציון וביצעו בירושלים פרעות, פוגרומים, מעשי טבח וביזה. אך ראו זה פלא, ספרות חז"ל המתייחסת לחורבן אינה תולה את האשמה ברומאים. "מקדש שני מפני מה חרב?" שואלת הגמרא, ומשיבה "מפני שנאת חינם" ובמקום אחר נאמר: "על מה חרבה הארץ? על קמצא ובר קמצא". חז"ל אינם תולים את החורבן ברשעותם של הרומאים אלא דווקא ברשעותם של היהודים. אגדות חז"ל המתארות את החורבן, מאשימות את עם ישראל בשנאת חינם, באטימות לב, בשחיתות פוליטית ומוסרית ועוד כהנה וכהנה ומתעלמות כמעט לחלוטין מרשעותו של האויב. אם תרצו לעמוד על חריפות החידוש שבדברי חז"ל אלו, נסו לחשוב כיצד ייראה יום השואה ללא אזכור של פראותם ורשעותם של הנאצים ימ"ש…
מה פשר המפנה שחל בשיח המתנהל סביב צרותיו של העם היהודי? מדוע לפני 1500 שנה יכולים היו חכמינו להאשים את עם ישראל עצמו בכל הזוועות שנעשו לו ואילו בימינו מי שקורא לחשבון נפש, להקמת ועדת חקירה או לשיפור התנהגותנו נתפס מיד כבוגד ועוכר ישראל המסייע לאויב.
נראה לי כי העניין קשור ברמה הנמוכה של השיח הפוליטי, החברתי והמדיני הנהוגה במקומותינו. הדיון המתנהל סביב הסוגיות המרכזיות של חיינו הינו דל, פשטני ורדוד. תמצית דלותו, קשורה בתפיסת כל עימות וכל קונפליקט כ"משחק סכום אפס", משחק בו הרווח של משתתף אחד מאוזן בדיוק ע"י הפסדו של המשתתף השני. רוצה לומר, אם אני ניצחתי, הוא בהכרח הפסיד ואם הוא הפסיד אני בהכרח ניצחתי. באופן דומה, אם צד א' טועה הרי שצד ב' צודק ואם קבוצה מסוימת יורדת הרי שזו שכנגדה עולה. צרות ראייה זו מסרסת כל אפשרות לחשבון נפש או התקדמות.
שום תיקון אינו יכול לצמוח מהקריאה לזולת לשנות את דרכיו או מהעיסוק בפשעיו של מישהו אחר. הדרך היחידה לפתוח פתח לתיקון עולם היא דרך נטילת האחריות האישית, דרך ההתבוננות הפנימית ודרך התפיסה ש"אין הדבר תלוי אלא בי". כשהפנו חז"ל אצבע מאשימה כלפי עם ישראל, לא הייתה כוונתם לנקות את הרומאים מאשמה. רשעותם של הרומאים במקומה עומדת, אך העיסוק בה אינו מועיל לשום תיקון. חשבון נפש, הכאה על חטא ואף חזרה בתשובה, אינם פוגעים ב"כושר העמידה" ואינם מנת חלקם של "עוכרי ישראל" אלא הם מידתם של גדולי חכמינו.
כך הם הדברים בינינו לבין האומות, אך כך הם גם בינינו לבין עצמנו. המגזר המטיח בחברו, הקבוצה המתרעמת על רעותה או המחנה המאשים את המחנה שכנגדו – אינם מקדמים תשובה ותיקון אלא רק מלבים שנאה. הדרך לגאולה מתחילה בהתבוננות בראי.
הרב אילעאי עופרן, רב קבוצת יבנה, מלמד במקד"צ צהלי (מכינה קדם צבאית לבנות דתיות), במרכז יעקב הרצוג ובמת"ן ומתנדב מזה שנים רבות במרכז הסיוע לגברים דתיים נפגעי תקיפה מינית.
