זאב שביידל
מתי בפעם אחרונה קרה לכם ששני חברים, שאת שניהם את מחבבים מאד, נוקטים בעמדה שונה ומקוטבת בנושא מסוים? ושניהם לא לוחצים עליך, חלילה, אך רומזים לך בעדינות שהיו מאד שמחים אם היית נוקט עמדה. לא חלילה עמדה שלהם דווקא. רק שתגיד משהו כבר.
בדיוק בסיטואציה זו אני מוצא את עצמי סביב המצעד הירושלמי. חלק מחבריי (מאד יקרים) אומרים לי שעלי להגיע למצעד. שזו חובתי הברורה. כי אם לא אגיע- אז מי יגיע? מי יפגין למען הסובלנות ? נכון, יש פוליטיקה במצעד. ודווקא בגלל זה חשוב שאנחנו- הומואים ולסביות שמרניים ודתיים וימניים- נצעד בגאווה ובפומביות ולא ניתן לשמאלנים להשתלט על המצעד!
חלק אחר של חבריי (יקרים לא פחות) אומרים שאל לנו לקחת חלק מאירוע מן הסוג הזה ובכלל אין מה לתת שם "גאווה" לאירוע כזה. על מה הגאווה? במה אנחנו גאים? קל וחומר שזה אירוע בעל אופי פוליטי וכו". הם אף רואים לעצמם חובה להגיד- אנו הומואים ולסביות דתיים אמנם ודורשים קבלה חברתית- אך אנו נגד המצעד.
לקח לי זמן להבין איפה אני בנושא הזה. התלבטתי בזה רבות. אני מדיר את רגליי בעקביות ממצעד הגאווה התל אביבי- בעוד שבמצעד הירושלמי נטלתי חלק פעיל מספר פעמים. לפחות פעם אחת שנעדרתי ממנו עשיתי זאת בשל כך שישבתי באולפן טלוויזיה והסברתי מדוע המצעד הירושלמי חשוב ולגיטימי. עם זאת, פעמים רבות הרגשתי בעקבות המצעד מועקה גדולה ורק גברה עם הזמן. לכן אנסה לשרטט בשורות הבאות את עמדתי הנוכחית, אולי לא סופית אך מגובשת בהחלט- בשלב הזה עד להודעה חדשה.
אחד הגורמים שדרבנו אותי לצעוד בירושלים הייתה דה- לגיטימציה קשה ואלימה שגורמים, בעיקר חרדים, ניסו ליצור סביב המצעד הירושלמי. במיוחד בשנים 2005 ו- 2006, בהם איימו על משתתפי המצעד באלימות ממש וקיצוני אחד- ישי שליסל- אכן תקף מספר צועדים. כנגד אלימות ראיתי לעצמי חובה להתייצב ולומר- אנו לא מפחדים ואיומים של הומופובים לא יכניסו אותנו לארון! העידן של האמירה הזו נגמר, לדעתי. מזה מספר שנים לא קיימת מחאה מאסיבית נגד מצעד הגאווה הירושלמי. חרדים הפסידו בקרב הזה. לרוב הירושלמים פשוט לא אכפת. כעת קומץ חברים של מרזל ובן גביר מפגין ברחבת המשביר ועוד כמה עשרות חרדים בכיכר שבת. וזהו. רצינו לגיטימיות של נוכחות מרחב הציבורי הירושלמי- קיבלנו!
כעת השאלה היא מה אנחנו עושים איתה. וכאן התשובה העגומה שהגעתי אליה היא שאופיו של המצעד הירושלמי ובעיקר של העצרת שאחריו אינו מצליח להימנע מלהיות פוליטי. ולהיות פוליטי בכיוון אחד מאד מסוים ומוגדר. ואומר בכנות- הבעיה שלי עם זה היא שזה אינו הכיוון הפוליטי שלי. כשאני בא למצעד אני מרגיש שאוהבים אותי ומקבלים אותי… אבל בתנאי שלא אשא דברים ואשב בשקט. בעצרת שאחרי המצעד 2010 בשלב מסוים קיבלתי רושם של נוכחות בפגישה של אלכוהוליסטים אנונימיים ולא באירוע ציבורי. כל הדוברים עלו והתחילו את דבריהם במשפט: " אני א' ואני סובל מקיפוח ודיכוי" עד כדי כך שבשלב מסוים אחד מהם כמעט התנצל על היותו (אבוי…) גבר אשכנזי והדגיש שבכל זאת, אף הוא סובל מדיכוי. וכמובן- הדובר האחרון, שכלל לא התכוון להיות פוליטי, אמר שפשוט אינו מבין כיצד ניתן לנהל את המאבק הגאה ולהתעלם מהמאבק נגד הכיבוש ומהמאבק הפלשתינאי הצודק. ומכאן קצרה הדרך לחבר אחד ועוד אחד- מי שלא שותף לתמיכה במאבק הפלשתינאי- הרי הוא תומך בהומופוביה! מחיאות כפיים!
אז אולי, אומרים לי חבריי הדתיים הגאים הצועדים, אני צריך לעלות על הבמה אחריו ולשאת מסר ימני גאה? אולי אני צריך לצעוד עם דגל ישראל וסרט כתום? אז קודם כל- ניסיתי (ב- 2005) , אפילו עם שני סרטים כתומים, אחד על התיק ואחד על הצוואר. אבל מעבר לזה- אומר לכם את האמת, אני לא רוצה להפוך את המצעד לזירת התגוששות פוליטית וברור לי שכל אמירה ימנית פטריוטית תהפוך אותו לכזה. למעשה, הפוליטיזציה של המצעד הירושלמי משחקת תפקיד כפול. מחד, היא מבדילה בינו לבין המוחצנות של המצעד התל אביבי. מאידך- היא הופכת אותו לאירוע בעל אופי מזוהה עם מחנה פוליטי אחד מסוים וזו בעיה קשה. ניתן היה בקלות למנוע את הבעיה הזו- בהימנעות עקבית מנשיאת מסר פוליטי במצעד ובעצרת. ובהחלט אפשר לעשות זאת ! אני יודע זאת בוודאות כיוון שהשנה הייתי שותף בדיוק למאבק כזה- מאבק השכר של העובדים הסוציאליים. מדובר בקבוצה שנציגיה נמצאים בכל המגזרים ושניהלה מאבק למען כל שכבות האוכלוסייה בלי יוצא מן הכלל. לכן בהפגנה הגדולה של העובדים הסוציאליים מול משרד האוצר עמדו עו"סיות דתיות עם כיסוי ראש יחד עם עו"סיות מהמגזר הערבי עם שלטים בערבית. בעצרת נשאו דברים חברי כנסת ערבים יחד עם ח"כ אורי אריאל. פוליטיקאים מהימין אמנם פחות תמכו במאבק משיקולים קואליציוניים, אך העיתונות הימנית ("ישראל היום", "מקור ראשון" ) תמכה במאבק לאורך כל הדרך ואף פורסם מכתב של רבנים ואנשי ציבור מהמגזר הציוני דתי התומך במאבק העו"סים ! זה מה שקורה שנמנעים מפוליטיקה. וזה הקו שמן הראוי שיינקט על ידי הבית הפתוח בירושלים על מנת להפוך את מצעד הגאווה הירושלמי לאירוע מרכזי, מיינסטרימי ומאחד.
ומה בינתיים? ברור לי שגם אם אני לא מגיע למצעד, אני לא חושב לשוב לארון ולא לרגע. חשוב לחפש כל ערוץ של הידברות והמשך חשיפת הנושא ההומו לסבי לציבור הרחב, כולל לציבור הציוני דתי. אולי אוהל הידברות ושיח, מזה שהפכו בשנים האחרונות מוקד מפגש בין אוכלוסיות שונות. ואם כבר רעיונות- אולי במקום השם "גאווה" נקרא לאוהל הזה "אוהל סובלנות, כבוד ודרך ארץ"?
