במצעד הגאווה האחרון בירושלים נאם אברום בורג נאום מעניין. חשוב יותר ממה שנדמה לאנשים שהקשיבו לו באותו אחר-צהריים של סוף יולי והריעו אחרי כל מה שנשמע כסיסמה המועילה למשתתפים או מתגרה די הצורך בממסד הרבני. "יש הומופוביה בכל מקום!" אמר בורג, "ויש הומופוביה דתית הסומכת את פחדיה וסלידתה על תורה מסיני, על התגלות מלמעלה. כביכול האומן העליון ציווה עליהם לשנוא את חלקינו, ברואיו. אבל אנחנו מאמינים אחרת: 'בצלם אלוהים ברא את האדם'. ההומו וההטרו, הלסבית והטראנסג'נדרית, בכולם יש צל מהצלם העליון. וכל המכחיש זאת למכחיש את אלוהים עצמו ידמה.
חלק מן הדברים נאמר כבר לא פעם בשיח הישראלי סביב עניין ההומוסקסואליות והיהדות. ההכרה שיש איזו סתירה יסודית בין "בצלם אלוהים ברא את האדם" לבין האיסורים וההוקעה של ההומוסקסואליות בספר ויקרא חוזרת בכל דיבור ובכל כתבה על הומוסקסואלים בחברה הדתית היהודית. אבל בורג רומז לכיוון מחשבה שאינו נדוש כלל: אין כאן הזמנה לדיבור על האחר, השונה, על פתיחות, קבלה וסובלנות, אלא תחילתו של מהלך האומר כי הציוויים בפרקים י"ח ו-כ' בויקרא הם טעות. כי המצווה הר"ט במצוות הלא-תעשה שבין תרי"ג המצוות היא טעות. כי הומוסקסואליות אינה חטא ואף אינה מן החטאים שבעטיים מתחוללים ליקויי חמה. כלומר: מה שבורג מדבר עליו הוא על הצורך לגעת בתשתית של הדת היהודית עצמה ולתקן את האמור בה, לא כ"רפורמה" המקילה על רמת ה"חרדה" הדתית, אלא כתיקון המערכת הדתית עצמה בנקודה יסודית ביותר בתפיסת האדם.
יש בדבריו של בורג, פה ושם, נדנוד של חשש מפני המהלך הזה. הוא אומר, במשחק מלים נאה: "צל מהצלם העליון "ולא "ההומוסקסואלים והלסביות הם ברואים בצלם אלוהים בדיוק כשאר כל האדם". במקום אחר הוא אומר: "איך בכל זאת נגשר בין אהבת הלב וחשקי הגוף לבין הצווים המפורשים?" כלומר – הנטייה המינית בדבריו היא עדיין דבר הנחות מ"אהבת הלב" והיא בבחינת "חשק הגוף" ולא חלק חיוני באהבה, כבכל אהבה. והוא מבקש "גשר" בין האהבה הזאת לבין ה"צווים המפורשים", ושוכח שרגע קודם לכן הכריז כי המכחיש את היותם של ההומוסקסואלים ברואים בצלם העליון דומה למכחיש את האלוהים.
ובכל זאת, למרות הפחד ובתוך הפחד הוא אמר משהו; דבר החורג מן הסיסמאות ומסמן את הכיוון הנכון, היחיד, שבו תוכל היהדות להתמודד עם בניה ובנותיה ההומוסקסואלים בלי לשקר להם ובלי לכפות עליהם, בכל מיני רמות, תווית של פחיתות ופגימה. הדבר הזה הוא ההכרה כי ספר ויקרא הוא מקורה הנורא של הוקעת ההומוסקסואליות בכל המחשבה המונותאיסטית המערבית, וכי הדבקות בו משמרת בחזית היהדות כתם גדול של קדמוניות חשוכה. בורג מנסה להגן בדבריו על עומק הסיבות שחוללו את ציוויי התורה בתחום הזה, והוא מבדיל אותן מן הרדיפה המתרחשת בעולם האורתודוקסי היום. יתכן שאי-אפשר לו להכיר בקיומה של טעות קדמונית בתורתנו הקדושה, ואולי הוא מניח שאיש לא יהין לגעת בתשתית האקסיומות של הדת היהודית.
אבל הוא אמר את מה שאמר. ומה שהוא אמר רחוק עדיין ת"ק פרסה ממה שרב חרדי כלשהו יוכל לקבל. הוא אמר שבתשתית היהדות מונחת שגיאה גדולה. ושההומוסקסואלים הם ברואים בצלם ואיש אינו יכול להתערב במסתורין בריאתם.
המאה העשרים, בצד החורבנים הגדולים ובצד ההמצאות הגדולות, היתה גם המאה של הנשים ושל ההומוסקסואלים. במאה העשרים התרחש דבר שלא התרחש אלפי שנים לפניה: ההומוסקסואלים יצאו בה מן המסתור עד שבסופה היה ברור כבר לרובו של העולם כי ההומוסקסואליות, הגברית והנשית, אינה סטייה ואינה הפרעה אנושית מסוג כלשהו וכי היא צורה אחת של אהבה, והיא מן הצורות היסודיות של האהבה. גם אם מלוא הסבריה הביולוגיים או הגנטיים של האהבה הזאת לוטים עדיין בערפל, ברור כי היא מבין תופעות החיים הטבעיות ביותר וצורותיה הקמאיות מצויות בטבע בעולם החי. אני חוזר על הדברים הידועים האלה רק משום שהם הגוף העומד היום נוכח הדתות המונותיאיסטיות ומאיים עליהן איום רציני ביותר.
התיאוריה הדרווינית מאיימת זה מאתיים שנה על סיפור הבריאה הדתי והיא אינה יכולה לו. סיפור הבריאה לא ניזוק מן התיאוריה הדרווינית כי הוא מובן כמעין סמל או "מיתוס" – כסיפור המצוי בממד אחר המקביל לזה המדעי. אבל תפיסת ההומוסקסואליות החדשה אינה דומה לתיאוריה הדרווינית. היא מעמידה כנגד פסוקי ויקרא דברים העומדים באותו מישור עצמו. הומוסקסואלים החיים בעולם האורתודוקסי מאיימים עליו כי הם אינם מעמידים מולו תיאוריה העוסקת בכבשונו של עולם, אלא דברים הנוגעים בלב לבם של החיים ובכוחות החיים עצמם, כוחות שאינם ניתנים עוד לתיעול הלכתי שגור ולטיפול באמצעי הטיפול המסורתיים של "התחזקות" או קריאה ב"תיקון הכללי". ההומוסקסואליות מחייבת שידוד מערכות בתחום תפיסת האדם בתוך העולם הדתי, לא פחות מאשר מחוצה לו.
יש, גם בארץ, כמה רבנים היודעים כי תהיה זו שגיאה טקטית חמורה להמשיך להוקיע את ההומוסקסואליות בדרכה של התורה, וכי יש למצוא דרך אמינה לאפשר חיים הומוסקסואליים מלאים בתוך ההקשר הדתי המחייב ביותר, כי כבר עכשיו היא מסתכנת בחדירה העמוקה ביותר של ערכים "חילוניים" אל תוככי החברה הגברית הלמדנית שבה תלויה המשכיותה. בשונה מכל אתגרי הזמן החדש, ההומוסקסואליות אינה מאפשרת ליהדות להסתגל אליה באמצעות סינון היסודות המפריעים לה, אלא תובעת ממנה לגעת בדוגמה עצמה.
בהומוסקסואליות פוגשת היהדות כוח מוזר. מתחת לכתמי הבהלה והדחייה ממושגי "משכב זכר" המקראיים, מסתתר דבר רציני, חמור, עז ובעל ערך אדיר: התשוקה והאהבה האנושיות. הדיון בהומוסקסואליות בעולם הדתי המחמיר העלה אל פני השטח נושאים כמו אמת רגשית, תשוקה ואהבה בחיי הנישואים. עד עכשיו ניתן היה אולי, בקושי, לסלקן בנידוי או באילוף אכזרי לחיי שקר. אבל הידיעה על קיומה הלגיטימי והטבעי של האהבה ההומוסקסואלית אינה עוד בגדר המצאה "חילונית" פרוצה. הדבר נודע גם בעולם הישיבות. אם תזלזל היהדות בערך הגדול הטמון בתפיסת האדם הכרוכה בהומוסקסואליות, היא תובס בזירה הרצינית ביותר של העימות עם העולם המכונה בפיה חופשי. כי מה שחודר אליה באמצעות ההומוסקסואליות הוא יסוד שאותו היא ניסתה והצליחה לנטרל עד היום: האהבה.
אולי תוכל היהדות להיות עוד פעם אחת אור לגויים? להיות הראשונה בין הדתות המונותיאיסטיות ולהפוך על פיה את הדרך שהתוותה להן בזמן העתיק? אולי יהיו הראשונים לציון ראשונים באמת לציון?
פורסם במקור במוסף הארץ
