הבחור הראשון ששבר לי את הלב היה מוגלי, מ׳ספר הג׳ונגל׳ של דיסני. הייתי בן חמש, וזה היה הסרט הראשון שראיתי בקולנוע. בתמונת הסיום פרצתי בבכי: מוגלי עזב את בָּאלוּ, את בַּגְהִירה ואותי, לטובת ילדה עם כד לא מצודד במיוחד. אני זוכר את עצמי הולך ובוכה כל הדרך הביתה, ואת אימא שלי מנסה להבין מה לא בסדר עם הילד. ״הם יתחתנו!״ היא הבטיחה לי את הסוף הטוב הפולני האולטימטיבי, אבל אני מיאנתי להינחם. זאת הייתה בגידה אישית, מכאיבה ולא-מובנת, מהסוג שחיכה לי במנות נדיבות בעולם האמתי.

התבגרתי, מאז גיל חמש. הלב שלי כבר לא נשבר בקלות. בבחורי ג׳ונגל יש לטפל על פי חוקי הג׳ונגל, ואז אין מה לדאוג. את חוקי הג׳ונגל למדתי מהר, אפילו שאף משפחת זאבים לא טרחה לאמץ אותי: בג׳ונגל לומדים אותם בדרך הקשה. הוא לא סלחני לטעויות.

*

עם נ׳ עשיתי את כל הטעויות האפשריות: עברתי על חוקי הג׳ונגל, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, חנה בבלי ואייזיק ניוטון. לא הייתי צריך להתקשר, לא הייתי צריך לדבר אִתו שבוע בלי להיפגש, לא הייתי צריך להתאהב בו בטלפון. לא לקבוע דייט ראשון אצלי בדירה, לא לבשל בשבילו פסטה, לא לשאול אותו על החבר הקודם שלו.

״לי ולו היה חבר משותף,״ הוא מגלה לי, ״מישהו ששנינו לא רצינו לצאת אִתו. ככה הכרנו. אחר-כך היינו יוצאים לטיולים, לים. מתברברים  שנינו, בבודדת. הוא היה בא אליי לישון בקיבוץ. קטעים, אף אחד לא חשד אפילו.״

(זה לא שלא קיבלתי אזהרה מראש. שיחות הטלפון שלנו התפרטו לעוד ועוד שאלות, כאילו ניסינו לבנות פרופיל מדויק מהאטומים המשעממים של החיים: מה אכלת לארוחת ערב, איך אתה מצחצח שיניים, אילו תחתונים אתה לובש ולמה. אבל כששלחתי שאלות גדולות יותר הן שבו ללא תשובה, ומעלינו החלה להתאבך איזו מפלצת של סוד אפל.)

״אז למה נפרדתם?״ אני שואל.

״לא נפרדנו,״ הוא עונה.

״אז?״

״הוא מת.״

נראה שאני לא יודע מה לעשות, כי אני ממשיך לשאול. "איך הוא מת?"

"בצבא. היה את המבצע הזה, והם קראו לו למילואים."

"וההורים שלו, הם ידעו שאתם…"

"אף אחד לא ידע," הוא נושף בבוז. "רות?"

"… אז איך גילית? זאת אומרת, כשהוא… מי סיפר לך?"

הוא מתקפל.

(״אתה בארון? לא סיפרת לאף אחד?!״ התפלאתי באחת משיחות הטלפון האין-סופיות בשבוע ההוא. ״אף אחד לא צריך לדעת,״ הוא קבע. נוע נוע סוף. ״אבל נגיד… אם יהיה לך חבר,״ התעקשתי, ״ותהיו בקשר רציני, אתה חושב שזה באמת יכול לעבוד ככה?״

״זה עבד עם החבר הקודם שלי.״

״אה, כן?״ התרברבתי, ״וכמה זמן בדיוק הייתם חברים?״

״חצי שנה.״

השתתקתי. ״ומה קרה?״ שאלתי בסוף.

הוא לא ענה. מפלצת הסוד האפל שמעלינו פקחה עין אחת. ״עזוב. אילו תוספות אתה אוהב על הפיצה?״)

״בדקתי באינטרנט,״ הוא אומר. ״בסוף פרסמו את השם שלו.״

(״ריפרש. ריפרש. ריפרש.״ אני חושב.)

״זה בטח נורא״, אני אומר. ״לגלות ככה.״

״כן, מה?״ הוא נסגר, ״רות, קיבלת. שאלות?״

אני שותק.

״אני בקשר עם ההורים שלו,״ הוא מוסיף, פתאום. ״אימא שלו לא יודעת כלום. היא חושבת שהיינו סתם חברים טובים. היא מבקשת ממני להגיע, אבל.. סתם, לא יודע. לפעמים אני חושב שאם אני אמשיך להגיע לשם, אני לא אוכל יותר להמשיך לחיות.״

(״אף אחד לא ידע״, אני חושב בשקט. כמה 'יוסי וג׳אגר'. כמה נורא, לחיות בכזאת קלישאה.)

״… אני חושב עכשיו שאני צריך לברוח. כל בית בקיבוץ מזכיר לי אותו. כל הדברים שהיו צריכים להזכיר לי את הילדות שלי, כאילו נמחקו, מאז שהוא היה שם. כאילו אין שם עוד בית, רק זיכרונות ממנו. אם אני אשאר שם… אני צריך לברוח.״ ואז הוא מתעורר. ״אה… אוקיי. שאלות?״

(… אבל כל מוות הוא קלישאה.

מה זה חשוב, ידעו, לא ידעו, אני חושב. בכל קשר יש משהו בלתי נגיש, לא דביר, לא נגיע, שאי אפשר לדעת אותו לעולם.)

אנחנו מדברים עוד כמה זמן. מדברים בלי לגעת, בלי להרגיש. זה נגמר, אני יודע בלי להבין למה, והוא קם פתאום וצריך עכשיו ללכת, לא, הוא מכיר את הדרך. לא צריך שילוו אותו. רות, קיבלתי. איחלתי לחייל בהצלחה. הוא עוזב. אני זורק את הפסטה לפח ושוטף את הכלים. כזה הוא הג׳ונגל, מוגלי. לא לכל סיפור יש מסר.

*

סרט אחר, שהסתיים בדיוק כמו שאימא שלי הבטיחה, היה החתונה של ניר ובני. זאת הייתה החתונה הפרטית של שניהם, אבל היא הייתה גם חתונה חלוצית, וכמו כל עניין חלוצי, הפרטיות לפעמים טובעת בביצה. (ביצה נחמדה מאוד, אגב. אין מה לקנא ב״סרוגים״.)  כמו שהזוג הטרי למד על בשרו, ההיסטוריה מגיעה בדרך-כלל עם עבודה קשה וחופן אנופלס.

אירועים מכוננים נשמרים בתמונה אחת: בשבילי, זה הברכון ״מזכרת מחתונתם של בני וניר״. ברכון הוא מזכרת סטנדרטית להפליא מחתונות של דוסים, ורק הכיתוב, שאין בו אפילו שם יוניסקס אחד בשביל הנוחות, עלול להיראות מעט נון-קונפורמיסטי. כלומר, חלוצי.  יש משהו כמעט מתריס באי-ההתרסה הזאת. בשלווה, בנורמליות. אני אוהב את זה. (מעניין מי הסכים להדפיס אותו.)

הייתה לי תוכנית זדונית לקחת את כל הברכונים ולהטיל אותם אחד-אחד בתוך ערימות ברכונים מזדמנות, כמו פצצות זמן תמימות. לדמיין את אחד האורחים של הדודה שלי, בסוף סעודת שבת, שולה ברכון אי-שם ומנסה להבין מה בדיוק הוא צריך לשאול.

(את החתימה הקבועה אקדיש הפעם לבני וניר, אבל כולם מוזמנים לפעול לאורה – )

פרו ורבו, יקיריי. והיזהרו מעצי בבונג.

אליק