לעדכונים על פעילויות ואירועים:

מפגש תמוז (לרגל חודש אב): הרצאה על בניית חורבות ירושלים ועל יציאה מהארון

הימים ימי בין המיצרים ולכן נפתח בסיפור קמצא ובר קמצא במסכת גיטין, אותו סיפור שהלקח שלו צרוב בנו: "על שנאת חינם חרבה ירושלים". הסיפור ידוע: בר קמצא מוזמן בטעות ונזרק בבושת פנים מהסעודה. דרך עיניו אנו רואים את החכמים, משתתפי הסעודה, מתפתלים בכיסאותיהם, חסרי נוחות. לא נעים לקום ולמחות. נוח יותר להיות מנומסים.

זועם ומושפל, ניגש בר קמצא לקיסר וטוען שישראל מרדו בו. כדי לבדוק זאת, שולחים הרומאים קרבן, שבר קמצא מטיל בו מום. כאשר מגיע הקרבן לבית המקדש, מבינים חכמים לאיזה מצב נקלעו: אם לא יקריבו – יביאו עליהם את חמת הרומאים. אך אם יקריבו – יעברו עבירה.

קם זכריה בן אבקולס ומכריז: הפשרות של היום יהיו הנורמה של מחר. אסור להקריב, כי אז "יאמרו בעלי מומין קרבין על המזבח".

הסוף ידוע: הקרבן אינו מוקרב, והרומאים מחריבים את בית המקדש השני. על מה חרבה ירושלים? על ענוותנותו של זכריה בן אבקולס.

הכיצד חרבן על ענווה? הנימוס של חכמים והצדקנות של זכריה יוצרים קהילה שמשותקת על ידי החוקים. קהילה זהירה, פחדנית ומדכאת מחשבה חופשית. אסור למחות, אסור לחשוב.

רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל, הוא שמביא את סיפור קמצא ובר קמצא במסכת גיטין. במסכת בבא מציעא אומר אותו ר´ יוחנן: על מה חרבה ירושלים – שדנו בה דין תורה. הכיצד חרבן על דין תורה? אלא שדנו רק דין תורה, לא פחות ולא יותר. מחשבה מקובעת. מחשבה מאובנת.

ר´ יוחנן מזהיר אותנו שכאשר בני אדם נצמדים בציפורניהם אל החוק מתוך ראייה צרה ובלתי מתפשרת – הם מסרסים את החברה. בית ראשון חרב כי ישראל עברו על חוקי התורה. לעומתו, בית שני חרב כי שמרו על חוקי התורה יותר מדי.

אם נסתכל על החברה הישראלית היום דרך עיניו של ר´ יוחנן, נגלה שאנו קרועים בין חטאי בית ראשון לחטאי בית שני. אלו ואלו חוטאים. אלו ואלו מביאים חורבן.

ננוע מהכללי אל הפרטי, וניתן מקרה מבחן לדבריו של ר´ יוחנן: ההומופוביה.

מדוע קיימת ההומופוביה? שני הסברים:
האחד – הפירוש החמוד. ההומופוביה מבעבעת בליבם של הומואים מודחקים. ההומופוב אינו רודף הומואים, הוא בעצם רודף את הדחפים הנסתרים שבתוכו. מתחום התיאולוגיה יש דוגמא מאלפת: פאולוס, אחד מעמודי התווך של הנצרות, שהיה מנסח התורה הנוצרית, היה בעברו גדול רודפי הנוצרים.
הפירוש השני מביא אותנו למחשבות על אהבה. נאמר בתורה "ואהבת לרעך כמוך". נעיין היטב ונגלה שאדם אוהב את מי שדומה לו, מי שהוא כמוהו. כאשר התורה רוצה שנאהב את הגר, היא מגייסת לכך את הזיכרון הקולקטיבי של העם: "כי איתו היית בארץ מצרים".

הבעיה הגדולה: קשה לאהוב הומו. הוא כל כך שונה ואחר. הסטרייט עד כדי כך לא מזדהה, שהוא שואל: "אבל אם תראה בחורה ממש ממש יפה, מה, באמת לא יבוא לך?!".

יש דבר אחד שממיס הומופוביה ברגע: היציאה מהארון. אז מקבל המושג המאיים פרצוף אנושי. השונה הופך לדומה.

יחד עם זאת, יש כאן בעיה מעגלית: אנשים לא יוצאים מהארון, כי הם מפחדים מהומופוביה. אבל רק היציאה מהארון יכולה למוטט את ההומופוביה. זו החשיבות של היציאה מהארון: כל אחד שיוצא מהארון מקל את התהליך לבאים אחריו, כיוון שהוא מפורר את ההומופוביה עוד קצת. הדור הנוכחי מקבל חיזוק מהדור הקודם, ומחזק בתורו את הדור הבא.

ישנם רבדים שונים של הומופוביה. הרובד הראשון הוא רובד פשוט ועמוק. אצל הסטרייט קיימת דחייה ורתיעה אסתטית ("זה מגעיל אותי") מההומו. הרובד הנוסף נוצר מהרובד הראשון, כאשר הרתיעה האסתטית הופכת לרתיעה אידאולוגית.

חשוב עם זאת להבין שנושא ההומוסקסואליות אינו נתון לדיון אידאולוגי. נטייה מינית היא נושא חף מאידיאולוגיה. לצורך הדוגמא, יהיה זה נכון להצהיר כי הכסא הוא כחול, גם אם במציאות הוא אדום. מדוע? כיוון שההצהרה מתאימה, גם אם היא אינה נכונה. לעומת זאת, לא יהיה נכון להצהיר כי מידת הנעליים של הכסא היא 45. ההצהרה הזו פשוט אינה לוגית.

באותה צורה, אי אפשר להחיל על הנטייה המינית שיפוט ערכי, אידאולוגי. זה פשוט לא מתאים. לא רק שהתשובה אינה נכונה; ההצהרה עצמה אינה נכונה.

במידה מסוימת, זה הבלבול הגדול בין "יפה" ל"טוב", שהעסיק את בני האדם מאז ומעולם. האם טיעוניו של הדמגוג נכונים רק בגלל שהם מועברים ברהיטות ובצורה משכנעת? האם היפיפייה הבלונדינית היא בהכרח הגיבורה הטובה? האם יפה הוא בהכרח טוב?

הרתיעה האסתטית מההומוסקסואל אינה מתפרשת נכון אצל בני האדם, והופכת במהרה לשיפוט מוסרי – הומו זה לא יפה, ולכן הומו זה רע. בעוד שרתיעה אסתטית היא בעיה של הסטרייט, עבירה אתית היא כבר בעיה של ההומו.

אצל הדתיים, במידה רבה, יש תוקף אידיאולוגי ידוע לרתיעה האסתטית – אותו פסוק ב"ויקרא". אם כך, ההומו הדתי נתון לשיפוט משולש: אסתטי, אתי ודתי.

דיברנו כבר על הרתיעה האסתטית, שהופכת לשיפוט אתי מסולף. נקלף את שתי השכבות הללו. נשארנו, אם כן, עם העניין הדתי.

הבה נסתכל על הדת היהודית אל מול הדת הנוצרית, ועל הסיפור היהודי אל מול הסיפור הנוצרי.

לפני כן נספר בקצרה על "מיתוס היופי", ספר מחקר ידוע. לפי מיתוס היופי, אנו מסתובבים בעולם כשמסביבנו נשקפים אנשים מושלמים מעל כל מסך, ספר, מגזין ושלט. דוגמניות, שחקנים, סלבריטאים וכוכבי ספורט – כולם מוארים בצורה מחמיאה, מאופרים ומרוטשים בפוטושופ. הם מייצגים עבורנו את היופי המושלם. לפי מיתוס היופי, ייצוג היופי המושלם הופך את בני האדם למכוערים. אנחנו מסתכלים על האיש ברחוב ועל האשה בחנות, ואיננו יכולים יותר לשפוט את יופיים לפי טעמנו האישי; אנחנו חייבים להשוות אותם לפוסטר, לפרסומת, לשלט החוצות. את אותו שיפוט מעוות אנו מפנים גם כלפי עצמנו, והופכים בעינינו למכוערים.

בסיפור הנוצרי כל הגיבורים מושלמים ואינם חוטאים לעולם. זהו מקור עצום לרגשות אשם בקרב המאמין הנוצרי. ייצוג המוסריות המושלמת הופך את כולנו לחוטאים, ורק לממסד יש את הכוח למחול ולהעניק סליחה. זה מקור כוחה העצום והבלתי נדלה של הכנסייה הנוצרית.

לעומת הסיפור הנוצרי, בסיפור היהודי הגיבורים חוטאים וחוזרים בתשובה. הסיפור היהודי הוא, במידה רבה, בוגר יותר מהסיפור הנוצרי, בכך שהוא משלים עם החטא והטעות כחלק מהחוויה של הגיבור המקראי. אם אנחנו חוטאים, אבל גם גיבורי התנ"ך חוטאים – אנחנו יכולים להרגיש הזדהות עם הסיפור היהודי.

הערה סוציולוגית: ביהדות יש חטאים ששוברים זהות דתית, ויש חטאים שלא. אנחנו יכולים לעכל דתי שגונב, כיוון שזה לא שובר את זהותו כדתי. לעומת זאת, אנחנו לא יכולים לעכל דתי שמחלל שבת – זהו דבר והיפוכו, זה לא מתקבל על הדעת.

כיום, הומו דתי הוא עדיין דבר והיפוכו. בעיני החברה הדתית זה עדיין חטא ששובר זהות דתית. אבל זו חשיבותה של היציאה מהארון: היא משנה באופן מוחלט את המעמד הסוציולוגי של ה"חטא" הזה. המושג הומו דתי הופך מקובל יותר ויותר, עם כל יציאה מהארון. זה גם חלק מהבגרות של החברה הדתית – להשלים עם השונה, עם האחר.

קילפנו את השכבות – האסתטית, האתית והדתית – ועדיין אנחנו נשארים עם בעיה תיאולוגית שורשית: אם הומוסקסואליות היא בעיה בלתי הפיכה, מה זה אומר על א-לוקים? אם הוא ברא את הטבע ההומוסקסואלי, ואז ברא ספר חוקים שאוסר את אותו הטבע, כיצד יש להבין זאת?

סתירה זו ורבות אחרות יצרו סוגיה שנקראת "צידוק הא-ל". בשם אותו צידוק, טוענים אנשים מסוימים כי הומוסקסואליות היא הפיכה, חייבת להיות הפיכה. בכך הם מטילים את האשמה על ההומוסקסואל, אבל בעיקר מצילים את הא-ל.

בעוד שבנצרות אסור לשאול ואסור לפקפק, היהדות בוגרת יותר ונותנת מקום לשאול ואף לטעון. אברהם אבינו זועק כלפי הקב"ה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!". משה רבינו, שזוכה להתגלות א-לוקית, מעלה כלפי הקב"ה את נושא "צדיק ורע לו". הקב"ה משיב: שתוק, כי כך עלתה במחשבה לפני. כאן מסתיימת התבונה האנושית. אבל גם אם אין תשובה, זה לא אומר שהשאלה לא נכונה, הוגנת, טובה.

אל מול השאלות, התהיות והסתירות – האסתטית, האתית והדתית – עומדת היציאה מהארון. מעשה שמפורר את הרתיעה וחובט בסתירה של "דתי והומו". זאת ועוד – היציאה מהארון היא חוויה מדהימה, גם להומו וגם לסובבים אותו. נסביר.

ישנם ארבעה שלבים של יציאה מהארון: הכחשה ("אני לא הומו"), הסתרה ("אני הומו, אבל שאף אחד לא יידע"), יציאה ("אני הומו") והחצנה ("אני הומו!!!").

בואו נתמקד בשלב ההחצנה: זהו שלב שבו, אחרי שנים רבות, אדם הופך לפתע מבלתי-נראה לנראה. החשיבות בתהליך זה עצומה, כי אנחנו כבני אדם צריכים להיות נראים כדי להרגיש קיימים. מחקרים הראו שתינוקות שקיבלו את כל צרכיהם, אך גדלו מבלי שהסתכלו עליהם או שנגעו בהם – מתו. פשוט כך.

ההומוסקסואל בארון אינו נראה, ואינו מת מכך, אך הוא מרגיש שאינו קיים. אבל התופעה רחבה הרבה יותר – בעולם המערבי, כל אדם חי בארון שלו, עם הסודות הקטנים והגדולים, ועם השקרים והחטאים שלו. העולם מלא אנשים בלתי נראים. כשאנו מסתכלים על מישהו, אנו רואים את המסיכה שלו ואת הדימוי שלו. זה אף פעם לא הוא עצמו.

כשאני יוצא מהארון, אני אומר לאדם שמולי: "אני רוצה שתאהב אותי, את מי שאני". זו חוויה מעצימה, גם ליוצא מהארון, אבל גם לזה שהיה עד ליציאה מהארון. מול ההומו שיצא מהארון – כל אחד יכול לצאת מהארון שלו. מי שהוא שקוף ואמיתי, קל להיות שקוף ואמיתי מולו.

בעולם מלא שקרים ומסיכות, כולנו מתחננים שיראו אותנו, שייגעו בנו. היציאה מהארון נותנת הזדמנות נדירה לעשות בדיוק את זה. זהו כוחה המופלא והמרפא של היציאה מהארון: ברובד אחד, היא מפוררת את ההומופוביה. ברובד נוסף, היא נותנת אומץ לכל אדם לצאת מהארון הפרטי שלו.

לסיום נזכור, כי השיתוק החוקי גרם לחורבן בית המקדש השני. ההבנה שהאדם לא פחות גדול מהחוק היבש – הבנה זו תגרום לבניית חורבות ירושלים.

[בשולי הדברים הדגיש המרצה שיציאת ההומו מהארון מכניסה את משפחתו לארון. בעוד שההומו עובר לשלב היציאה ואז ההחצנה, המשפחה נמצאת כעת בשלב ההסתרה. על כל אחד להתחשב במשפחתו ובפער שבין השלבים השונים.]

בחור בן 18-19, שהולך לטיפול "מקצועי" ו"מבטיח", תרתיי משמע, שנותן תחושה של עוצמה, ביטחון, כמו טריפ מופלא על קוקאין משובח במיוחד הנארז בתוך מעטפת של מציאות אפשרית וחוקית לחלוטין… יש יותר מזה?!

אחד הדברים שאפיינו את הטיפול זה הדגש על כך שניתן לשנות דברים- הנטייה הזאת היא נרכשת ואיננה מולדת, נאמר, ולכן אין שום בעיה לשנות את זה. המפתח הוא בי וזה תלוי רק ברצון שלי. עניין של בחירה.

קרא עוד »

סדנת כתיבה מונחית

לכתוב את מה שבפנים. את מה שלמדנו להשתיק ולהפנים. לא להדחיק, לא להחליק, אלא לחלוק את שעל הלב. שכבר למד לכאוב אך גם להתאהב.

קרא עוד »

ליין אוי גיי זמיר

מקוות שהתעוררתן חמודות מתוקות, כי אחרי המסיבה מוש מוש מוש שהיתה לנו קשה לקום!! אריאלה רשף המדהימה עלתה והרימה לנו את הרחבה, ו100 חברותות פיזזו אמש במועדון ה"אמור" בתל אביב, עד שהמנהל בא ואמר "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". אוי גיי זמיר 2 – הייתם מדהימים והיה מדהים! תודה שבאתם ונתראה במסיבה הבאה

קרא עוד »

סדרת ארון הקודש

"ארון הקודש”
היא סדרת רשת דוקומנטרית שיצרה הבמאית וחברת הקהילה מורן נקר, על להט”בים דתיים שתעלה בתאגיד השידור הציבורי “כאן”. כל פרק מתמקד בדמות, זוג או משפחה בשלב אחר בחיים. הקרנת הסדרה מביאה תיעוד אינטימי של אנשים המתמודדים עם המפגש בין נטיה מינית וזהות מגדרית ובין אמונה ואורח חיים דתי, דרך רגעים משמעותיים וטקסים דתיים, משפחתיים וזוגיים.

קרא עוד »

אני חושב שהמילה שחיפשת היא "קוויר"

הרב אברהם סתיו, אני חושב שהמילה שחיפשת בפתיחת דבריך היא קוויר (או אולי גיי באנגלית), אדם שהוא חריג מהציפיות הסיס-הטרו-נורמטיביות של החברה שלנו, ולא המילה הומו או הומוסקסאול. כשאנשים להט"בים מזדהים עם דמויות כמו בובספוג או אלזה "ומשייכים" אותן לקהילה הגאה הם לרוב לא מסווגים אותם מבחינת נטייה מינית או זהות מגדרית, אלא מצביעים על חוויה משותפת. בדרך כלל החוויה הזאת לא תהיה של אחת הזהויות הכלולות באותיות להטבא"ק+. זו פשוט חוויה כללית יותר, החוויה של שונות בתוך חברה שמניחה שכל בן נמשך לבת, שמבוגרת בשנות ה-30 שלה צריכה להתעניין בקשרים רומנטים, ושהחוויה המגדרית של כל אחד.ת היא או גבר או אשה. המילה היותר כוללנית לזהות השונה הזו היא המילה קוויר. הקושיה – איך ייתכן שלספוג או לכוכב ים תהיה נטייה מינית או זהות מגדרית שונה, רלוונטית כמו הקושיה איך ייתכן שבובספוג מדבר, שיש לו רישיון נהיגה, ושהוא לובש חולצה מכופתרת ועניבה.

קרא עוד »

שתפו את המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.