חיפוש
My WordPress Page קו הקשב פתוח עכשיו
חיפוש

מפגש תמוז: דיון בחברותות בסוגיה "מי מפחד מהומואים?"

מפגש זה היה שונה ומעניין, שכן בפעם הראשונה התוודענו זה לזה באמצעות דעותינו השונות בעניינים שעל סדר היום. המפגש החל בחלוקה לזוגות ("חברותות") שבהם כל אחד מבני הזוג נטל צד אחד בארבעה דיאלוגים שונים

הדיאלוג הראשון – עד כמה אנחנו מתחברים למצעד הגאווה התל-אביבי? האם וכיצד ההופעה הפרובוקטיבית של חלק מצועדי המצעד משפיעה על החלטתנו אם להשתתף במצעד? או שמא אנחנו רואים במצעד חשיבות רבה ומפגן דמוקרטי ססגוני שחוגג את חירות הפרט? מצעד שמעלה על סדר היום החברתי סוגיות של חופש ושוויון? מסיבה גדולה של הזכות להיות מי שאתה?

הדיאלוג השני – טרנסג´נדרים בקבוצה: האם וכמה אנחנו פתוחים ומקבלים שונות מינית או מגדרית בתחום מעט שונה (אבל גם דומה) לנו? כיצד נגיב את טרנסג´נדרית תבקש להצטרף לקבוצה כיוון שהיא דתיה?

הדיאלוג השלישי – מה היחס שלנו למופעי דראג? האם אנחנו רואים בהם מופע בידור תיאטרלי, סאטירי ומשעשע או שיש בזה גוון פתטי ופרובוקטיבי?

הדיאלוג הרביעי – האם דגל הגאווה הוא "הדגל של כולנו" או שהוא חסר משמעות עבורנו? האם אנחנו זקוקים בכלל לדגל?

לאחר הדיון בזוגות, התאספנו לשתי קבוצות, שבהן הנושאים הועלו לדיון פומבי וכל זוג הביע את עמדותיו. גילינו שיש בתוכנו מנעד רחב של דעות וקשת של השקפות עולם: הרוב יסכים לנוכחות טרנסג´נדר בקבוצה. הרוב חש שדגל הגאווה היה יכול לייצג אותו אלמלא הקונטקסט הבעייתי (לדעת הסבורים כך) של היותו חלק אינטגראלי ממצעדים שאינם צנועים. היותנו הומואים אינה גורעת מההשקפה הדתית של צניעות, מה שלא מאפיין במיוחד את המצעד התל אביבי, ולכן דעתם של רבים בקבוצה אינה נוחה מחשיפת האיברים במצעד. לגבי מופעי דראג הסכימו רבים שמדובר במופע מעניין ומשעשע, וגם המסתייגים הסכימו לאמץ מופע ברוח יותר צנועה (דראגיסטית שתתחפש לרבנית – "רבעצען" – פולנייה, שלבושה כמיטב המסורת החסידית. על עמיחי לאו שמעתם?…).

קשה לסכם את הדברים שנאמרו בעיקר משום שהדעות והסייגים היו רבים. היה יפה לראות כיצד בקבוצה דרים בכפיפה אחת תומכים נלהבים של המצעד לצד מסתייגים בחריפות, פוקדי מופעי דראג מושבעים לצד מזדעזעים עד אימה מהמופע, אנשים שמסוייגים מלקבל טרנסג´נדרית לקבוצה בגלל שהיא הרי אשה (כך לפחות היא מגדירה את עצמה), וגם מניפי דגל שבעת הצבעים לצד נאמני דגל ישראל…

משפט נאה של אחד המשתתפים: "הייתי רוצה להיות אמיץ מספיק להניף את דגל הגאווה", ולעומתו משפט של אחר: "דגל עם קשת של צבעים מטריד אותי בעיקר משום שהוא מניף אל על את סמל הקשת בענן, שאינו סמל כה מבורך במסורת היהודית מסיבות שהמבינים מבינים".

הדיון היה ארוך, פורה ומעמיק, ומפאת השעה המאוחרת היינו צריכים לקצר, כי לא היתה ברירה…
בסוף גם "ירדנו" על בורגר וצ´יפס איפשהו בעיר. אבל מי סופר קלוריות.

הסיפור של אביעד קנר

"אני 3 וחצי שנים בזוגיות עם בחור שהוא גם דתי ועדין בארון. המשפחה שלי מכירה אותו. המשפחה שלו עדין לא מכירה אותי".

קרא עוד »

דיספוריה היא אמיתית

דיספוריה היא אמיתית.
לפעמים פשוט לוקח חיים שלמים בשביל להבין אותה. ולקרוא לה בשם.

קרא עוד »

"מי שמפחד לחזק את שרקי ולעשות לו לייק של אמפתיה, חושש מן הטאבו המגזרי"

נציגי הציבור שמפחדים להביט במראה ששרקי מעניק להם – ישלמו מחיר אלקטורלי כשהנוער ירגיש שמנהיגותם מאבדת רלוונטיות. כשם שעזבו צעירי ש"ס ואגודה אל חיקו של בן גביר, יעזבו צעירים נוספים מפלגות נוספות שלא יישרו קו עם המאה ה־21, ועם הפוסט המכונן של מי שבסך הכל רוצה להיות אבא בשולחן שבת.

קרא עוד »

הייתי מחכה שכולם יירדמו.

הייתי מחכה שכולם יירדמו.
ואז הייתי פותח את הארון, שולף ז׳קט אפילו בקיץ, מתגנב לדלת, חומק בזהירות,
ונפלט לחסדי הרחוב.

קרא עוד »

באנו חושך לגרש

במשך תקופה ארוכה חשבתי שהקולות בראש שלי, אותם קולות שאמרו לי שאני טעות, שאני מקולקל, שאני לא ראוי לאהבה – הם האור, ואני החושך.

קרא עוד »

הסיפור של נריה שמעון

"יצאתי מהארון עוד לפני שנפגשתי עם גבר, עוד לפני שהיה לי משהו עם מישהו… לא הרגשתי שום צורך לחכות לזוגיות או להתנסות. זאת פשוט הייתה ההרגשה שלי"

קרא עוד »

שתפו את המאמר