מפגש שבט: הקרנת הסרט "ואהבת" ודיון עם חיים אלבום

"בכל זאת הגענו למרות הקור" – נראה המשפט הכי מתאים כאן. לנווט בכפור הירושלמי אל מקום חדש כשנימי המוח על סף קיפאון – לא היה קל… אבל הודות לשלטי הכוונה שנזרעו כמעט כמו במשחק "סימני דרך" על כל אבן רעננה – הגיעו כ-40 משתתפים לפגישה.

את הצינה הפגנו באמצעות תה, קפה ועוגיות, ובעיקר תודות לרדיאטורים…

בני פתח את הערב, והציג את עצמו. אחר כך הוא העביר את השרביט לנתי שהקריא את מכתב התגובה שהוא כתב למעריב ושהתפרסם לפני כשבע שנים.

אחר כך בני הציג את מטרות הקבוצה:

– להיות "מקום לאנשים כמוך"

– לאפשר מקום בו אני גלוי ושאני יכול להיות מי שאני

– דיסקרטיות: כל אחד יכול להזדהות איך שהוא רוצה ורשימת התפוצה של הקבוצה תהיה חסויה

– להשתתף בשיח הדתי

– מדובר בעיקר בפגישה חברתית ולאו דווקא בקבוצת תמיכה או קבוצת דיון שמציבה את "הבעיה" על הפרק. קבוצה של חברים שעושה דברים ביחד!

בני אף הוסיף לדבר על תדירות הפגישות: אנו ניפגש בכל יום חמישי ראשון של כל חודש עברי. הסתבכתם? לא נורא… תמיד יהיה כתוב באתר מתי זה בדיוק…

אחר כך הגיע הזמן לסבב היכרות. זה בסדר, לא היינו צריכים לבחור איזו חיה אנחנו אוהבים. הסבב היה מהיר וקונקרטי (לא צריך יותר, הא?…) והסתבר בו שבאמת הקבוצה היא "ירושלמית"…. ("אני… ואני מירושלים"…).

ואז חיים אלבום פתח והקדים כמה מילים לפני הקרנת סרטו, בעיקר עלולות לצוץ בעיות כי זה טרום-טרום-גרסה של הסרט, אבל שום בעיה לא צצה: האולם הוחשך והוקרן הסרט "ואהבת".

היה שם בחור בישיבת הסדר שמאוד מחובר לאלוהיו, שצם כל שני וחמישי, שאומר את "התיקון הכללי", ושדרך קבע יש גומייה על פרק ידו שבאמצעותה הוא מצליף בעצמו בכל פעם ש…. (וחיים שהתכונן לפני הסרט היטב גם ניסה לכמה זמן את הגומייה. הוא טוען שזה באמת כואב… אאוץ´…). תכל´ס הבחור כהן. הבחור איש של אמונה ואמת. הוא באמת מנסה שלא לחשוב על החבר הכי טוב שלו כשמסביב חבריו יוצאים לדייטים ומתנהגים זה לזה (וגם אליו) באינטימיות-פיזית של חיבה חברית (זוכרים את זה מהישיבה? המון זרועות סביב כתפי החבר, שילובי ידיים, עיסוי כתף פה ושם..). אותו זה "אוכל" מבפנים. מישהו ב"עצת לב" (אהממ…) תומך בו בטלפון. מטיף לו שהוא צדיק, שהוא יכול, שהתיקון יעזור, שהוא משתנה, שצריך להתגבר. במהלך הסרט הגיבור עובר מסע לא פשוט, ולא נהרוס למי שלא ראה – מה קורה בסוף. אבל תירגעו – למרות שיש מקווה, "לא קורה שום דבר" 🙂

כשהודלקו האורות היתה דממה של "עיכול" בקהל. ואז לאט לאט הומטרו על השאלות על חיים ונוצרה שיחה מעניינת בה כולם פרגנו והוקסמו (חוץ מאופוזיציה אחת ביציע שהודיעה שהיא דווקא לא התחברה. אנחנו החלטנו לא לתת לו מכות, וחיים הודה לו על הכנות).

אחר כך בני סיכם, העברנו את ה-mailing list כדי שנוכל לשוב ולעדכן אתכם, הסתערנו שוב על התה והקפה ועשינו עוד קצת מינגלינג.

וזהו בעצם. עד הפגישה הבאה: יום חמישי, א´ באדר א´ – 7 בפברואר.

תהיו נאמנים לעצמכם!

לא לחיות זה לפחד. זה לשקוע בחרדות. זה להסתיר את עצמנו מהאנשים הכי קרובים אלינו.
ולפעמים זה מרגיש שאי אפשר אחרת, כי החיים האלה הם פאקינג מפחידים ואם חושבים עליהם יותר מידי – אפשר לשקוע בדיכאון קיומי.

קרא עוד »

הקללה הכי נפיצה בבית הספר

בימים אלו אני עובד בבית ספר ממלכתי דתי במרכז הארץ כתומך הוראה של כיתה ד', כשהכיתות מחולקות לקפסולות. מורה מן המניין באחת, ואני מעביר את אותו השיעור באחרת. מעמד-ביניים שהומצא לימי המגפה, הדועכת ב"ה.

קרא עוד »

אני רוצה לפנות מכאן לנוער שגר במועצה מקומית קרני שומרון והיישובים באזור

גם אני גדלתי במקום שבזכותו הפך התנ״ך להיות הדרך שלי לדבר על עצמי, ולהגיד משהו על העולם שלנו. הפרספקטיבה שסיפורי התנ״ך מעניקים לנו על אנושיות, אהבה וחמלה (וכן, גם רשעות ואטימות) בעולם של היום, היא מתנה גדולה ויש שיאמרו – דרך חיים.

קרא עוד »

שתפו את המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *