ביום רביעי בשבוע שעבר קיימנו אירוע נוסף של המשכילע, ליין ההרצאות האקדמי מבית חברותא ובשיתוף האחווה הירושלמית הגאה. ד"ר יקיר פז חימם את הראש עם צדיקים שמתנהגים כמו נשים, האלכוהול חימם את הלב מבפנים, וכל זה באירוחו הנדיב של בר 'בירתנו' הירושלמי.
נתראה במפגש הבא!
איך להט"בים דתיים מעיזים לדרוש להיות חלק אינטגרלי מכל קהילה דתית שקיימת, ואיך הם מעיזים להשלים עם העובדה שרבש"ע ברא אותם כמו שצריך, יצירה נאה ושלמה? אולי כי זה לא טעות ולא ניסיון? | דעה
ואולי זו לא החרדה אלא דווקא הייאוש? האם הלב – שאף הוא דרוש מאוד לכל כותב – לא מוכן כבר לשתף פעולה עם מעשה הרמייה העצמית ועם עצימת העין מול מה שכבר החל להתרחש?
לכל אחד מאיתנו יש איזו ארץ מובטחת, נחלה שאליה הוא שואף להגיע בה למנוחה, לפחות בדמיון. אף אחד לא מבטיח לנו שהדרך לשם תהיה קלה. כל אחד יתמודד בדרך עם יציאה ממצרים. לשלוח מרגלים קצת יותר קשה לנו, אבל כמעט כולנו זוכים להבלחות של החיים להם אנחנו מייחלים. פעמים רבות שיתקוף אותנו הפחד בנקודות האלה וזו משימה קשה לא להוציא דיבת התמונת עתיד הזו רעה, לא להגיע לבכית חנם.
אני זוכר שכשאוליבר נולד, חיפשנו מקום להתארח בו בבית הכנסת וגם ללכת למקווה, ואז פגשנו ברב ברוס הנדיר והמדהים שארגן לנו חגיגה מאירת עיניים בבית הכנסת בפורטלנד בארה״ב. כשהגענו, לא האמנו – המונים מהקהילה היהודית הגיעו כדי לחגוג איתנו. הרגשנו כמו משפחה אמיתית.
המילה הגדולה הזו, האירוע הגדול והיקר הזה. עזבו רגע מאבקים, הכרה מהמדינה, הפלות של הצעות חוק לברית זוגיות וחתימה ברבנות. לא מה זה אומר לאנשים אחרים, אלא מה זה אומר בשבילנו-הומואים בחיים קהילתיים דתיים ומוקפים סטרייטים, לא עלינו.
קשה מאוד להיות להט"ב דתי. כאילו, סתם ככה, גם בלי כלום.
