אמרנו להגיע בשמונה, ביקשנו שיבואו מעט יותר מוקדם, ואכן כבר בשמונה וחמש דקות היו שם כעשרים איש, ושתי בחורות. שעה וחצי מאוחר יותר כבר היו שם יותר ממאה בחור ובחורה: פשוט לא הפסיקו להגיע!

ההמולה הלכה וגברה, והקבוצות התערבבו: מי מאלה שישבו בפנים על הכיסאות, מי מאלה שצחקו ליד פינת הקפה, וגם אלו שעמדו בכפור ומוצצים סיגריות בשקיקה. בקיצור: אפשר להכריז ולומר שלאחר כמעט כשנה אפשר לציין בנחת שחברותא הלכה והפכה לקבוצה מגובשת וכבר מזמן איננה אוסף של יחידים, ויעידו על כך גם המצטרפים החדשים (שהיו רבים!). היה גם מענג לראות אנשים שהגיעו בפעם הראשונה ויצאו בסוף המפגש כבר עם מספר טלפון אחד או שניים.

כשסוף סוף התיישבנו במקומותינו נחלקנו לארבע קבוצות ואחת מבנות מבת קול הנהיגה משחקי היכרות שונים ומגוונים, שלמדנו דרכם להכיר טוב יותר זה את זה, זו את זו, זה את זו, וזו את זה (בלט משחק ה"ספר לי סיפור אחד אמת ואחד שקר" שהעמיד למבחן את כושר היצירתיות שלנו. התוצאה הייתה סיפורי אלף לילה ולילה – אבל בהחלט מעלי חיוך ועם עניין רב).

ואז הגיע הסושי: מרכז הרחבה פונה לטובת שולחן מלבני מאורך. סביב לשולחן תפסו עמדות גלגול הטבחית אפרת (ולא, היא לא תאילנדית) וכמה חברֶה נוספים: פרשו אצות, פיזרו אורז, הוסיפו סלמון, מלפפונים, גזרים, חביתה ומה לא, גלגלו וגילו שהסושי לא נסגר. אז נכון שאפרת אמרה לשים פחות אורז, אבל מה לעשות שהוא נדבק לידיים ואז אתה כבר שם את כל מה שנדבק? ומה לעשות שבא לי גם סלמון, גם טונה וגם חביתה באותו המאקי-טאקי-סשימי שלי?

בכל מקרה, היו שם כמה שדווקא צלחו היטב את המשימה, וסביבם חגו מעגל מסתקרן של "באנו רק לטעום". לעומת זאת, גם ראינו חברים וחברות רבים מסתובבים ומציעים להמון ביציע פיסות (מה שאולי היה יכול להיות) סושי ממורט.

אבל עזבו אתכם ואתכן מסושי. גילינו שוב כמה כיף להיות עם בת קול, כמה כיף שבאים אנשים חדשים ואיזה יופי זה למצוא את המכנה המשותף (ומישהי שם אפילו לחשה לי באוזן שאיזה כיף זה לפגוש הומואים שלא מסתכלים עלייך וישר שואלים אם את יכולה להיות רחם פוטנציאלית.ואני אמרתי לה שאיזה כיף לגלות שאתן לא בהכרח מגיעות רכובות על אופנוע כבד, עטורות שפם ומקועקעות על כל זרוע J. תחי שבירת הסטראוטיפים!)

אז עד לפעילות הבאה עם בת קול
(קבלת שבת משותפת, זה הכל),
לנו נשאר רק להתגעגע, ולקוות,
שאולי גם הן, אפילו קצת – מתגעגעות

וככה בת-קול מסכמות את האירוע:
(לקוח מתוך אתר בת קול)
הגענו למקום המפגש, וכשנכנסנו הוכינו בתדהמה – מתי בפעם האחרונה יצא לנו הנשים להיות בחברת שמונים ומשהו גברים?!
היינו פחות או יותר שמונה-עשרה נציגות של בת-קול. איים לסביים בתוך ים של הומואים.
את הערב הנחתה דברת, שצ´יק צ´ק תפסה פיקוד על מסת האנשים וחילקה אותנו לארבע קבוצות. החלפנו מקומות כל הזמן, בהתאם לפקודותיה של המנחה, ובדרך הצלחנו להכיר קצת יותר.
ואז הגיע השלב המשעשע – כל קבוצה סיפרה חמישה סיפורים, כשעל שאר הקבוצות הוטל לנחש מה מהם אמיתי ומה לא. בין שתיית נוזל צהבהב, קטע עם תאומים, ירידה למכולת בפיג´מה ומיקי בוגנים – כבר לא ידענו למה להאמין. אבל אין ספק שבין שלל הסיפורים המשעשעים הקרח נשבר, והשיחות החלו לזרום.
אחרי שסעדנו את נפשנו, הגיע הזמן לסעוד את גופנו, הגיע הזמן לסדנת הכנת סושי!
הנס האמיתי התרחש כאשר מהחומרים שהוזמנו מראש עבור קהל של שישים איש ואישה נוצר סושי בשפע שהספיק לכל הנוכחים.
בהדרכתה הנהדרת של חברתנו, החלו להיווצר אט אט רולים משובחים. היה כיף לראות סוף סוף גברים במטבח, נאבקים באורז הדביק וברול הממאן להיסגר כיאות.
הערב היה כל כך מוצלח, שלא יכולנו להיפרד… המשכנו לבית קפה עד השעות הקטנות של הלילה.
יצאנו מהערב שבעות, שמחות, ועם עוד כמה חברים פוטנציאלים לארוחת שבת.