מפגש שבט: יום הולדת שנה לחברותא כולל דיון עם הרב מדן

ניפחנו בלונים, קנינו עוגת יומולדת (עם נר), תלינו שלטי "חברותא", והמתנו לאורחים שיבואו. והם באו!

כל נאמני חברותא, אילו שבאו יותר ואילו שבאו פחות, אילו שיותר מכירים ואילו שפחות, ואפילו כמה אנשים חדשים. המפגש התקיים באולם גדול יותר מאולם המפגשים הרגיל, והוא התקשה להכיל את כל המשתתפים.

המפגש החגיגי החל בכמה הודעות של בני, בהקראתו של נתי משנה מחורזת שמסכמת את שנת הפעילות של חברותא ובמילות תודה מאת עמית לכל אלה שבזכותם הומואים-דתיים זוקפים ראש.
אחר כך הוצגה ההצגה 18 קודש, שעוסקת בדיוק בנושא שלנו. השחקנים ריגשו אפילו את הרב מדן שישב בקהל והמתין לדיון שאליו הוזמן, ושאת דבריו בדיון הוא פתח בהתרגשות שהוא חווה בהצגה, ובכאב.

הדיון היה פורה ומעניין. הרב ורדי הנחה את הדיון שהשתתפו בו הרב מדן, ישי מאיר, במבי שלג והרב יהושע אנגלמן. נושאי הדיון נסבו סביב השאלות ההלכתיות, השאלות החברתיות ואודות האופן שבו הרבנות והחברה אמורה להתייחס לשאלה ההומוסקסואלית-דתית.

גם מפגש זה הסתיים בתחושה חגיגית ש"קורה כאן משהו", שיש כאן ציבור שלם וחשוב שיש לו דבר לומר, ושאנחנו כאו כעובדה מוגמרת.

ובאמירה משובחת זו, נאחל לנו עוד שנה נוספת של שיתוף, של עשייה ושל חברותא!

האירוע המיוחד סוקר בכמה עיתונים:

לחצו כאן לכתבה שהופיעה בעיתון "הארץ" על אודות מפגש השנה (יום שישי, כ"ו בשבט תשס"ט, 20 בפברואר 2009)

לחצו כאן לכתבה שהופיעה בעיתון "מעריב" וב-nrg על אודות מפגש השנה (יום שישי, כ"ו בשבט תשס"ט, 20 בפברואר 2009)

לחצו כאן לכתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" בשפה האנגלית – אודות מפגש השנה (יום שישי, ב´ באדר תשס"ט, 26 בפברואר 2009)

עוד טור דעה טרנסופובי מפי אישה דתיה

בשבת האחרונה פרסמה שרון רוטר טור דעה על קרוב משפחה שלה (מצורף למטה, מוזמנים ומוזמנות לקרוא). כאיש מדע, ביולוג וגנטיקאי אני ממש מרגיש צורך לענות על הטיעונים שלה שמלאים בחוסר ידע ובהבנה בעניין.

קרא עוד »

עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר

עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר, ואיננו מסוגלים עוד לחשות. מחזיקנא טיבותא לרב בני לאו שנענה לדברי הרב יובל שרלו וכתב הצעה לחיי משפחה להט"ב בקהילה הדתית (קישור בתגובה הראשונה), ונגע בנקודות רבות ומגוונות. אחרי שהנושא צף מול תלמידים שלי, באתי להגיב לחלק מדבריו, ולהשלים בחלק ממה שנראה בעיני. אשמח לתגובות.

קרא עוד »

החלומות שהיו לי התרסקו ומצאתי את עצמי בודד ושבור

אני לא מאשים, לא אותה ולא אותי. גם לא את הממסד הדתי, על אף שאם הדברים היו אחרת הרבה מאד כאב היה יכול להיחסך. אני רק מבקש שתאמינו. שתאמינו לה, שתאמינו לי. את המחיר שלי אני כבר שילמתי, אין לי מה לעשות עם זה ואין לי טעם להאשים את המציאות שהייתה יכולה להיות אחרת. אני רק מקווה שעוד אנשים לא יעברו בגיהינום הזה. אל תתנו לזה לקרות בקלות דעת ואל תטיפו מוסר ואידיאולוגיה לאלו שיישאו את כאבם לבדם.

קרא עוד »

שתפו את המאמר