ובכן, המפגש התל אביבי הזה החל מעט באיחור, בעיקר הודות לפקקים שזרמו למטרופולין, וגרמו למקרן להגיע מעט באיחור.
אז בסוף התיישבנו באולם, ולצלילי "בוא נפזר את מסך הערפל" נזכרנו מחדש בסיפור הצהל"י-הומואי של יוסי וג´אגר. מסתבר שגם אלו שראו את הסרט חמש פעמים לא יודעים עדיין מיהו יוסי ומיהו ג´אגר (יוסי זה אוהד קנולר. ג´אגר זה יודה לוי. נראה לי). צפייה חוזרת בסרט מעלה חיוכים, נוסטלגיה ובעיקר הרהורים אודות יצירה גאה בקולנוע הישראלי ובטלוויזיה הישראלית.
השיחה עם איתן פוקס (יוצר הסרט) היתה מעניינת ופוקחת עיניים. איתן דיבר על נטייתו לעסוק בחומרים שקרובים אל ליבו, וככל שהוא ממשיך בעשייתו הקולנועית הוא מוצא את עצמו מתעסק יותר ויותר בנושאים ההומוסקסואליים, וממש אין לו שום בעיה עם זה. מבחינתו הנישה הזאת היא סיפור החיים האישי שלו. כנראה שסרטים כמו "שירת הסירנה" כבר לא ייצאו עוד מכיסא הבמאי שלו, לפחות לא בשנים הקרובות.
איתן גם חלק איתנו את חוויות העבודה על הסדרה הגאה הראשונה בפריים-טיים ישראלי בטלוויזיה הישראלית: "פלורנטין". בסדרה שאותה הוא ביים, שהפכה לקאלט גאה, גילמו שני שחקנים סטרייטים את דמויותיהם של ההומואים. איתן סיפר על אופן הבימוי וההנחיות לשחקנים. הוא גם סיפר על אופן העבודה עם אוהד קנולר ועל הקלות בה הוא נכנס לתפקיד ב"יוסי וג´אגר" מול הקושי שהוא חווה, באופן יחסי, בסרט "הבועה".
איתן גם סיפר על סרטים גאים אחרים שנעשים כעת בשוק המקומי (כמו על הסרט "עיניים פקוחות"), ודיבר על כך שנדיר למצוא ביצירות הקולנועיות או הטלוויזיוניות הישראליות גם גוונים הומוריסטיים יותר אודות התרבות הגאה. איתן הזכיר זאת בתגובה לשאלה שנשאלה מהקהל בהשוואה לסרטים כמו "חמים וטעים" או "פריסיליה מלכת המדבר" או "טראנס אמריקה". איתן קשר זאת לנטייה הישראלית בכלל לא להתעסק עם יצירות קומיות (כמה סרטים ישראליים קומיים בכלל יצאו לאחרונה?…).
בסיומו של דבר, איתן הציע לנו להציע לו תסריט אודות הומואים דתיים, ואם הוא ימצא אותו מתאים ונכון – אז הוא גם יעשה מזה סרט. ראו אותגרתם!
