במפגש חברותא הראשון שהתקיים בתל אביב היה לנו הכבוד (וההתרגשות!) לשמוע סיפור נוגע לב של מודעות עצמית מפותחת, אומץ לב ונחישות.
יובל, בן 21, נולד כילדה בבית דתי. הוא סיפר תחושת השונוּת שליוותה אותו במהלך ילדותו, על הרצון להשתייך לחצר המשחקים של הבנים ועל יחסיו לדת ולאמונה.
הסיפור המדהים של יובל כולל עבר של ילדה, ממשיך כנערה לסבית ומסתיים בהיותו היום בחור שחי עם בן-זוגו לחיים. יובל מגדיר את עצמו היום כדו-מיני. בעידן של חומרנות וסגידה לגוף יובל מצביע בעדינות על הנפש שנמצאת מתחת, על המשיכה לדמות ולנפש על פני המשיכה לגוף הפיזי.
הוא חלק איתנו את הקשיים עם המשפחה, את ההתלבטויות באשר לניתוח שביצע בחו"ל, את יחס הרשויות אליו, ואפילו סיפור מעלה חיוך על איך בכוח צירפו אותו למניין… (ו-לא, הם לא ידעו…)
הסיפור עורר למחשבה ולשאלות עניינים רבים באשר לאופן קבלת הטרנסקסואלים בחברה בכלל ובחברה ההומו-לסבית בפרט. מהקהל הופנו שאלות רבות ומגוונות באשר לאופי ההתמודדות, באשר להבדל שבין מגדר (האופן שבו אנחנו מגדירים עצמנו: גבר או אישה) ונטייה מינית (המין שאליו אנו נמשכים).
כולנו יצאנו משם עם מחשבות רבות ורשמים עמוקים. יובל חזר הביתה, לבן זוגו.
