אז זהו, זה קרה. החלטתי לעשות מעשה. בגיל 33, לאחר לבטים רבים הגעתי למסקנה שזהו, די, אני הולך על זה. אני מתעטף בטלית.

אולי כדאי שאתחיל את הרשימה הזו לפני כן. השנה היא 1941. הנאצים פולשים לרוסיה ותוך זמן קצר מאוד מגיעים לעיר מינסק. סבא רבא שלי מצד אמי, זאב וולף ריטנבנד (אני קרוי על שמו) נמלט מן העיר עם כל משפחתו. סכנת החיים אורבת כל שנייה, והדבר היחיד שהוא מספיק לקחת אתו הוא הטלית והתפילין. אף לא חפץ אחר. לא אוֹכל, לא כסף. טלית ותפילין. כמעט כל מי שלא הספיק להימלט אז, נספה.

שנים מאוחר יותר, בשלב מסוים, הגעתי להבנה שאני היחיד בבית הכנסת שלי בלי טלית בגילי. זאת כיוון שנהגתי את המנהג של רוב קהילות האשכנזים (למעט יוצאי גרמניה) שמתחילים להתעטף בטלית גדול רק אחרי החתונה.

מעולם לא תהיתי באמת על פשר המנהג. אמנם בשלב מסוים של יציאה מהארון הפסיקו להציק לי בנושא, אך עדיין אנשים שרואים אותי מסתובב בלי טלית בשבת מתחילים על אוטומט "לעניין אותי" בשידוכים. הדבר קצת מעצבן, אך לא ראיתי צורך להקדיש לכך מחשבה רבה מדי.

בשלב מסוים נתקלתי בכתב העת "נקודה" במאמרו של הרב חיים נבון. הרב בא בברית נישואין בגיל מאוחר יחסית אחרי 30 וכשהוא כבר מוסמך רבנות) והוא כתב מאמר מרגש מאוד על שנות הרווקות הקשות והמעיקות שעברו עליו. תוך כדי הוא הוא הפנה לתשובתו של הרב חיים דוד הלוי ("עשה לך רב", ח"ג, סימן א') שמסביר שם מדוע לדעתו המנהג של התעטפות בטלית אמור לחוּל גם על האשכנזים מגיל המצווה. לדעתו, ייתכן כי מקורו של המנהג הזה הוא בטעות ולפיה טלית היא סימן ההיכר של אדם גדול וחשוב. שמעתי גם גרסאות אחרות, ולפיהן הסיבה למנהג האשכנזי היא כלכלית בעיקרה. הטלית הייתה דבר יקר והחתנים התפרנים נהגו לחכות עד שהכלה המיועדת תביא את הטלית יחד עם הנדוניה.

לאחר מכן ראיתי גם הפנייה לספר מנהגים מסוים, שאומר כי הסיבה למנהג הוא לסמן את הרווקים המבוגרים שייבושו ויזדרזו לקחת אישה. ובלשון הספר:

"מנהג פרנקפורט אין מתעטפים בטלית עד שנושאים נשים… הטעם יש לומר, למען יהיו הפנויים ניכרים בבית הכנסת, וייבושו, וימהרו על ידי כך לקיים המצווה לקחת אישה"
(דברי קהלת, תרכ"ב, עמ' 46-47)

זה הזכיר לי את המעשה המרגש שאותו סיפר פעם סנדי דובובסקי – הבמאי של הסרט התיעודי הראשון על ההומואים הדתיים לפניך ברעדה. לאחר ההקרנה של הסרט בוורשה, קם יהודי מבוגר ניצול שואה וסיפר את הסיפור הזה:
הוא היה ילד קטן לפני השואה והתפלל באחד מבתי הכנסת של וורשה. כל הימים הנוראים הוא זכר קבוצה יוצאת דופן של מתפללים – גברים שהיו מצטופפים בפינה של בית הכנסת וממררים בבכי. הם בלטו מאוד בבית הכנסת כיוון שהם היו בלי טליתות. כשהוא שאל את אמו מיהם אותם אנשים, אימא השיבה לו במילה אחת : "רשעים". היום, אמר אותו יהודי, אני מבין מי היו אותם "רשעים", ומתפלל שכל יהודי ימצא את מקומו בבית הכנסת.

האמת היא שהרהורים כאלה העסיקו אותי מדי פעם בפעם. אבל הקש ששבר את גב הגמל היה בתקרית מינורת לכאורה בבית הכנסת שהייתה בשמחת תורה. כשהועליתי לתורה, פתאום לא הייתה טלית על הבמה של בית הכנסת. במשך כמה שניות התרוצצתי בין המושבים עד שמצאתי לי טלית להתעטף. באותה שנייה קלטתי פתאום כמה המעמד הזה של בתור "נזקק טלית" מסמן ומשפיל אותי אף מבלי שמישהו מתכוון לעשות זאת.
הגבר שעומד בבית הכנסת בלי טלית מכריז על עצמו כסוג של "ילד נצחי", אדם לא בוגר, נזקק תמידי לחסדם של "הגברים האמתיים".
הוא בשקט מכריז על עצמו "אני לא שלם", אני "בתהליכים". וזה קורה גם כשהדברים אינם נאמרים בפה.

לכן החלטתי לא להיות בסטטוס הזה, ובשבוע שאחרי שמחת התורה ניגשתי לחנות תשמישי הקדושה ורכשתי במיטב כספי טלית נאה.

במשך השבוע התפללתי ליד הבית ובשבת הלכתי לבית הכנסת שלי – בפעם הראשונה זה כ-17 שנה ואני מתפלל עם טלית מתחת לבית שחי, מצויד בתשובה של הרב חיים דוד הלוי בתוך הנרתיק של הטלית.

עוד בדרך לבית הכנסת שמתי לב כמה אני מרגיש אחרת. לא עוד חצי ילד חצי סטודנט עם תיק צד, אלא בעל הבית בעמיו שמתנועע לו עם הטלית לאורך הרחוב ובעל בתים אחרים נותנים לו כבוד ויקר. בבית הכנסת אחד הגבאים תמה מעט על הטלית, ורב הלוי הניח את דעתו (ידיד ששמע את המעשה גיחך ואמר שבעלי הבתים נבהלים שנותנים להם משהו לקרוא), אבל בסוף התפילה כמה מתפללים, דווקא אורחים של בית הכנסת, טרחו ללחוץ יד ולכבד בשבת שלום את האדם הבקושי מוכר להם.

הטלית עושה את כל ההבדל.

ומה עכשיו? כרגע הטלית שלי היא טלית רגילה, שחור לבן. אך מִסִפרו הנפלא של הרב זלמן שכטר- שלומי (רב חשוב מרבני הניו אייג' ביהדות ארה"ב) בשם "קרבת אלהים" מצאתי את הרעיון לטלית בגווני הקשת (ובלי קשר לקהילה הגאה). וכך כותב הרב שכטר שלומי (עם רות גן-קגן):

רבי שמעון בן יהוצדק שאל את רבי שמואל בר נחמני ואמר לו :
כיצד ברא הקב"ה את האורה?
אמר לו:
נתעטף בטלית לבנה, והבהיק מאורו לעולם

(מדרש תהילים ק"ד)

ממשיך הרב שלומי וכותב:

כשצפיתי בקרן אור דרך ספקטרוסקופ, ראיתי דגם שמתאים לחזון הטלית שלי. הספקטרוסקופ שובר את קרני האור ומציג את הספקטרום במלואו ובין הגוונים השונים ישנם פסים שחורים.

הרב שלומי ממשיך ומבאר את שבעת צבעי הקשת כנגד שבעת הספירות. אולי דווקא בשבת פרשת "נח" שבה אנו קוראים על הברית של קשת בענן, חשוב להזכיר את עצמנו לא רק את חשיבותה של מצוות ציצית וטלית, אלא להעז לחלום על טלית של צבעים שונים שמסמלת קבלה והכלה של גוונים שונים וצורות שונות של הקיום היהודי והאנושי.