מערבה מכאן, יש דברים אחרים:
מגדלים – ציפורי ענק
שעוני קוקייה מוזרים.
(תרצה אתר)
לא הייתה שום ברֵרה אחרת. כל הדרכים, מרוצפות בלבנים צהובות ובקליפות תפוזים, הלכו אל מקום אחד: זה היה ודאי כמו הגרביטציה, כמו תגובת דובר צה״ל, כמו אחוזי הלחות במישור החוף. תל אביב.
לתל אביב הגעתי משיקולי סטטיסטיקה. מבדיקה מהירה ב"אטרף" הסתבר לי שהסיכוי של הומו להיות בתל אביב גדול פי 35 מהסיכוי שלו להתגורר, נניח, בבאר שבע. כך שבעצם זאת הייתה רק שאלה של זמן עד שערב אחד אמצא את עצמי ארוז ומקופל, מטלטליי המעטים צרורים על שכמי, מערבה מכאן. כל הדרכים מובילות מערבה מכאן.
לתל אביב הגעתי בשביל דייט עם הגורל.
גם אותו ניסיתי למצוא ב"אטרף". הוא דווקא מסתובב שם די הרבה, אבל איש לא מדבר אתו. הוא חושב שזה מפני שאיש לא מחפש יותר את גורלו. הצעתי שֶׁיָשׂים יותר תמונות.
״תמונות הן בעיה,״ אמר הגורל, כשניסיתי לקבוע איתו דייט, ״אני לא פוטוגני.״
״אני יכול לתאר לעצמי.״
״ושמן.״
״אתה לפחות מודע לעצמך.״
״ואני גם לא מודע לעצמי,״ הוא אמר.
״אתה חתיכת מציאה,״ אמרתי לו, ״אני לא מבין איך לא תפסו אותך קודם.״
הגורל נאנח. ״אה… אל תיקח את זה לא נכון, אבל לא נראה לי שזה ילך בינינו. אתה לא ממש מה שאני מחפש.״
כשזורקים אותך, הכלל הראשון הוא לשמור על כבוד עצמי. נפלתי על הרצפה והתחלתי לייבב. ״מ… מה? מה אני אמור לעשות עכשיו?״
״זאת תל אביב,״ אמר לי הגורל, ״תסתדר. ותשתדל לשרוץ פחות ב'אטרף': אתה כבר לא בקנזס, טוטו. יש הומואים אמתיים בחוץ.״
(בהערת אגב – אני מוכרח להודות שאני די מחבב את האתר הזה. הרמב״ם בוודאי היה מגדיר אותו בתור הטוב שבאתרים האפשריים. אני גם לא מבין את כל הטענות נגדו. הוא לא מעודד רדידות: “מה מחפש?” היא שאלה אינפורמטיבית חשובה, וכך גם הכמיהה לאינטימיות, "פרטיות?”, או הזעקה הדתית הסוחפת "ירמיהו לעכשיו!”. החזרה הנצחית על "אז איך זה להיות דתי והומו?”, עם זאת, קצת מוציאה אותי מדעתי.
"אם אין לכם מה לומר,” ביקש כבר לודוויג ויטגנשטיין, “תשתקו.”)
יצאתי להסתובב בעיר. בתל אביב מסתובבים. הלונלי-פלאנט קובע עשרים דברים שחייבים לעשות בתל אביב; שמונה עשרה מתוכם הם להסתובב ברחוב כלשהו. ובכן, מסתובבים. הולכים. נוסעים על אופניים. נתקלים בעוברים ושבים. מחייכים, או לא. הרי מישהו לא גורלי יתנגש בך, במוקדם או במאוחר.
לתל אביב הגעתי לפני שלושה חודשים. במשך עשרים ושש שנים הייתי עסוק בשִׂנאת העיר הזאת, ותוך יום וחצי כבר התאהבתי בה עד כלות. אני מצטער לצאת הומו, אבל היא פשוט יפה מאוד. משהו בבניינים המוזנחים עם הארכיטקטורה המפוארת, בפיקוסים שמבוזבזים בפינות שכוחות, במערכת הביוב המנדטורית שמתרגשת מחדש עם כל גשם ראשון – משהו אלתרמני, משהו ויזילטרי, משהו בלי קונספציה. (וזה עוד בלי להזכיר בכלל איך שנראים הבחורים פה.)
לתל אביב הגעתי כדי לבקש את הדבר היחיד שהיא לא מסוגלת להעניק לי: גאולה.
אני עובר בעיר ומסמן לי מקומות: קיר אבנים ירושלמי, עץ חרובים ענקי, קולנוע נטוש. מקומות שנראים כמו בית, מקומות שקטים, מקומות מסתור. בודק זמנֵי הגעה אליהם – באופניים, בהליכה שפופה. בריצה. יום אחד אצטרך לברוח מהמקום הזה.
תל אביב היא הדבר הכי מפחיד שקרה לי. כשעברתי דירה, דחוס בתוך המכונית הקטנה של אחותי, חסם אותי פקק אדיר באיילון. פקק מסדר גודל תנ"כי. היה לילה. המכוניות לא זזו. יצאתי מהאוטו: העיר קרצה אליי באורות רחוקים, משהו באוויר זמזם בלי הרף.
"את לא תשני אותי, תל אביב!” קראתי, ובשקט קיוויתי שכן.
ובעצם, כבר הייתי שונה.
מערבה מכאן הכול אחר.
לא כדאי להרחיק מערבה מכאן.
(שם)
*
הערה לסדר:
למי מכם שעוד עוקב, העמוד הראשי של חברותא הפך בזמן האחרון לזירת קרב מגע בין כל מיני רבנים, צאן מרעיתם וסתם אנשים עם עודף זמן פנוי.
כמי שנמנה עם האחרונים, אני מעוניין לנצל את הבמה כאן כדי להפיץ שוב את המסר המרכזי שלי: יאללה, יאללה. מגוון הטיעונים משני הצדדים מיצה את עצמו, איכשהו. שוב ושוב, הומואים מדגניה ועד נצרת, מוכיחים באותות ובמופתים שהם נורא רצו להשתנות ולא הצליחו. ובכלל, זה דיני נפשות פה, כי הרי המוני הומואים מודחקים מתאבדים על ימין ועל שמאל, בגלל רבנים לא אמפתיים.
עייפתי. לכן, באופן חד-משמעי, הריני להכריז: אני בחרתי להיות הומו. ביקשתי את זה בתור אפיקומן בכיתה ד'. לזכותם של ההורים שלי יאמר שהם ממש ניסו לשכנע אותי לבחור באופניים, אבל אני התעקשתי: הומו. לא הייתה להם ברירה, זה היה אפיקומן. דיני נפשות.
חוץ מזה, אני לא נזעק מקריאתו של רב זה או אחר להפוך לסטרייט עוד לפני סוף העולם, או סוף העונה. שוין. מותר לו לחשוב שזו תועבה, מותר לי לא להסכים. על הטופס-טיולים-יוצא של החיים שלי אני מתכנן להחתים רק את אלוהים (או קצין בדרגת סא"ל ומעלה). ועז אז, קצת שקט, בבקשה.
פרו ורבו, חברים. לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
אליק
