שמירת נגיעה היא נושא שהתחיל להעסיק אותי באמת רק כשהגעתי לאוניברסיטה. לא נעים להגיד, אבל התחלתי לרכוש חברות ממין נקבה רק סביבות גיל 22. מה לעשות, בכל זאת עברתי מסלול נורמלי לעייפה של יסודי-חטיבה-תיכונית-הסדר-צבא שחלקו הגדול היה רווי בבנים ולכן דל בבנות. כן, אמנם כיאה לדתי-לאומי טיפוסי הלכתי לבני עקיבא (שבט לביא כבוד) והיו שם כמה מבנות המין השני אבל תמיד הרגשתי שהם "בצד האחר" וחשתי שהן מרגישות דבר דומה כלפיי. לא ממש הרגשתי שחסר לי משהו, הייתי רגיל לסביבה גברית גם אם הרבה פעמים לא נהניתי ממנה ונאלצתי להקטין את עצמי כדי להתאים למידות שלה. ואז הגעתי לאוניברסיטה. אני זוכר איך מצד אחד התלהבתי להכיר בנות שכל המוסכמות אמרו לי שנועדתי להתחבר אליהן כהומו, אבל מצד שני גם חששתי מעניין שמירת הנגיעה אליו התרגלתי ואליו חונכתי במוסדות. הנושא הזה לא ממש העסיק אותי לפני כן כמובן, כי לא היה אכפת לי לא לגעת בנשים כמו שרוב חבריי רצו, ורק מתוך הרגל ואדישות קונפורמיסטית שמרתי נגיעה מבנות דוד. כשהגעתי לסביבה החדשה בקמפוס, ועוד בתואר כמו שלי במדעי החברה בו יש רוב נשי מוחץ, הבנתי שאני צריך לגבש עמדה ברורה יותר בנושא.
כשהתחלתי לספר לחברות שאני הומו דתי וחלק קלטו לבד שמתי לב שהיחס אליי משתנה. פתאום כולן התחילו לדבר אתי בצורה "מתנחמדת" יותר, האירו לי פנים יותר ובאופן כללי נתנו לי יחס מיוחד באופן מורגש. הרבה פעמים זה היה נחמד, במיוחד עם בנות שהתחברתי אליהן והספקנו להתקרב, אבל נוצר מצב בו בנות שאני לא ממש מכיר קוראות לי "נסיך" וניגשות לחבק אותי בהפתעה. לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד, אולי אני צריך לשמור נגיעה למרות שאין סיבה פרקטית לעשות את זה אבל מצד שני התחלתי להתחבר לעוד ועוד בנות והרגשתי שלא אוכל באמת לשמור נגיעה מכולן גם אם הייתי רוצה. הרגשתי שיש ציפייה ממני כהומו "להימרח" עליהן והן עליי, וגם אם זה לא הכיוון שלי אני לפחות צריך "לתת משהו". קשה לי להסביר, אבל אלו הדברים שעברו לי בראש. הרגשתי שאני נקרע בין שני קטבים שלא ממש התחברתי אליהם, השמירה וההימרחות, ולא ידעתי איפה המקום שלי.
מפה לשם החלטתי שאני מפסיק לשמור נגיעה במובן הקלאסי של המילה, אבל אני גם ממש לא נמרח ואפילו לא ניגש לחבק כל אחת ובטח לא לנשק. למה? אולי בגלל כבוד קיצוני לנשים וחשש לפגוע בהן ובמרחב שלהן, אולי כי אף פעם אני לא ארגיש בנוח לחלוטין עם מחוות אינטימיות עם נשים, לא חסר סיבות. כבר נתקלתי בתגובות שונות ומשונות על הכן-לא-שמירת נגיעה שלי, כשחלק ציפו שאשמור וחלק ציפו שלא והפתעתי משני הכיוונים. בכל מקרה אני מרגיש שאני חייב להגן על עצמי מלהפוך לצעצוע בידי בנות שרואות אותי כפלקט גאה ותו לא, שיש לו תעלולים נשיים מ-ה-מ-מ-י-ם שהן לא יכולות לחכות לראות וכמו ששמעתי פעמים רבות, "תמיד רציתי חבר הומו". אז כן, ממש נחמד מדי פעם לשחק בתפקיד "החבר ההומו" ואני בטוח שכיף להיות חברה שלו, אבל הגיע הזמן לנטוש את הציפיות החברתיות מההומו הממוצע שנתקלים בו ובמקום פשוט להכיר אותו ולתת לו לדבר בעד עצמו ולהיות מי שהוא בלי לדחוק אותו לתוך מסגרת צרה.
