אני מחפש אהבת גברים שאינה פגומה, שלא נשרטה ונדחתה על ידי החברה. אני מחפש תחליף להומוסקסואליות. אני שואף להומופיליות, התכווננות רגשית כלפי גברים.
וולט אודטס (Walt Odets), פסיכולוג קליני, סופר ואקטיביסט מתמודד עם בעיית הגדרת ההומוסקסואליות. הגדרה זו מנכיחה את הפתולוגיזציה והסקסואליזציה של הזהות הגיית. האנרגיה המינית והרומנטית של האינדיבידואל מצומצמת למונח בעל קונוטציות פסיכיאטריות ומיניות בלבד.
אודטס מציע את המונח "הומוקתקסיס". בפסיכואנליזה, קתקסיס (הֶטְעֵן) הוא מצב של התכווננות רגשית, נפשית ומינית כלפי ישות אחרת. בשימושו במונח זה, אודטס מנסה לשחרר את הזהות הגיית מהגדרה של מדע הטרונורמטיבי, ואף שואף להבנות אותה מחדש כזהות עמוקה, מרובדת ורחבה יותר. אודטס מוותר במידה מסוימת על אקט הניכוס מחדש (Reclaiming), ובוחר במקום זאת את האפשרות להעניק מילים חדשות, לברוא עולם חדש של זהות גברית גאה. הבחירה היא לדמיין מחדש את חיינו: כיצד היינו ללא ההגדרתנו?
ובכל זאת, הסתר הפנים קיים. גם לאחר שנים של פרקטיקה גאה ושחרור מארון, קיימת תחושה שהדברים עדיין פגומים במידה מסוימת, גם ללא יכולת להסביר כיצד. הזהות ההומואית עדיין מהווה כלא אותו אנחנו לא יכולים לחוש ולהרגיש, כמו סכין בתודעה שלנו.
ג'ודית באטלר, תיאורטיקנית קווירית מציעה את רעיון המלנכוליה המגדרית. לטענתה, בשל המשטור של החברה ההטרוסקסואלית-סיסג'נדרית, הפרט בחברה נדרש לבצע הדרה חוזרת ונשנית של התנהגויות אשר אינן תואמות את זהותו המגדרית. האבדן של האפשרויות השונות בהן היינו יכולים לחוות את זהותנו יוצרת אצלנו מלנכוליה. איננו יודעים על מה אנחנו בדיוק מתאבלים, אך אנחנו יודעים שקיים בנו צער על אפשרות אחרת של חיים, על אפשרות להיוולד לעולם של גאווה אשר אינה צריכה את אורה המרפא של השמש.
בַּבֹקֶר הִרְהַרתִּי:
לֹא יָשוּב עוֹד קֶסֶם הַחַיִּים
לֹא יָשוּב.
בחודש האחרון נכחתי במספר חתונות, ברובן כישות וירטואלית.
"אם אשכחך ירושלים" הנושן הדהד בי. בלב ה-טקס ההטרונורמטיבי מצאתי השראה: העמדת השבר בלב האהבה.
מלנכוליה זוגית, הפנמה כי בלב מיסוד הזוגיות שלנו קיים כאב, מציאות של "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת". הבחירה היהודית להנכיח את הכאב מאפשרת לנו להכיר ביפי חיים שונה משהורגלנו לדמיינו: האפשרות לצמוח בכאב, לטוות קרעים שונים ליצירה אחת, לזהור בחושך. היופי אינו מהלך בראש מורם אלא מסתתר בקרן הרחוב, מגלם אסתטיקה של צער, עוצמה של כאב אשר מצווה לנו: ובכל זאת, יש להמשיך להיות.
