"אמרת שעוד לא קיימת יחסי מין עם גברים זאת אומרת שאתה לא הומוסקסואל, האם מישהו הזומם לבצע מעשה גניבה והתחרט ייחשב גנב?"

אלו היו דבריו של מ', פסיכולוג דתי כתגובה לבקשה שלי להמיר את נטייתי המינית מהומוסקסואליות להטרוסקסואליות.

השנה היא 2004, זוגות חד מיניים חיים את חייהם בנראות במרחב הישראלי, טקס היציאה מהארון אשר התקיים בגינת שינקין לפני יותר מעשור ובמרוצת השנים הפך למצעד הגאווה השנתי כבר כמעט נשכח, נראה היה כאילו עידן החושך, הפחד וההומופוביה הולך ונעלם. אך עבורי, גבר צעיר בן 25 החי במשפחה ובקהילה דתית תמונת המצב הייתה שונה.

כאשר הגעתי אל מ' כבר בפגישתנו הראשונה סיפרתי לו על משיכתי לגברים מאז ראשית גיל ההתבגרות ובקשתי את עזרתו בהפיכתי להטרוסקסואל, מ' נענה לבקשתי ואמר לי לסמוך עליו בכל כולי,

התמלאתי תקווה ושאלתי , "האם יש גם משהו שניתן לעשות לגבי אופן הילוכי וטון דיבורי הרך שתמיד הסגירו והפכו אותי בשנות לימודי בישיבה התיכונית מטרה נוחה וקלה לחיצי לעג ולנידוי?"

"כן, זה אפשרי" הוא ענה "תנסה לחשוב על משהו יקר ללבך ופשוט ותר עליו, הרפה ממנו ותראה את השינוי"

מ' הפסיכולוג היה האדם הראשון לו ספרתי על נטייתי המינית, את משפחתי לא שיתפתי בסוד.

כבן למשפחה דתית משכילה המאמינה במסגרות, ברשויות ובהישמעות נטולת ספקות להוראות הרופאים שמתי את יהבי, מבטחי ותקוותיי באיש הנחמד שחיכה לי מדי שבוע במשרדו הצמוד לביתו, והמתנתי לשינוי המיוחל שיגיע.

מעט מאוד ידעתי אודות הפרקטיקות הנהוגות ושיטות הטיפול בהמרה של נטייה מינית ועדיין איני בקיא בנושא, כאשר קראתי על החלטת משרד הבריאות לאמץ את הסכמת איגוד הפסיכולוגים המתנגד לטיפולים אלו נזכרתי כי כבר אז ומזה שנים רבות קיימת ההסכמה שהמרת נטייה מינית הינה מטרה לא ראויה למסגרת הטיפול הפסיכולוגית ואף מוגדרת כמהלך לא אתי.

מה הייתה השיטה בה בחר מ' להמרה שלי זאת לא אדע אבל בהחלט אזכור את תקופת הטיפול כחוויה קשה ומכאיבה, כזו שהביאה אותי עד לפתחו של ניסיון התאבדות.

אחת הדרכים של מ' הפסיכולוג לגרום לי לכאורה לעבור המרה ולהפוך להטרוסקסואל הייתה הצגת הומוסקסואלים כאנשים נחותים, הוא שב וחזר על המנטרה כי הומואים הם אנשים בעלי קווי אופי ילדותיים ומנת משכל נמוכה אשרנטייתם המינית היא פועל יוצא של טראומות ילדות שכללו בין היתר במקרים רבים פגיעה פיזית, מילולית, מינית, והזנחה רגשית מתמשכת.

כדי לחזק את טענותיו הביא כדוגמה מקרים רבים של הומוסקסואלים בהם הוא טיפל שנשאו עמם מטען רחב של בעיות נפשיות קשות. לדבריו, ההומוסקסואליות הינה תמיד חלק חולה מתוך מגוון של בעיות אלו.

שנים לאחר הטיפול חשבתי ש מ' ניסה לשכנע אותי דרך ההיגיון שאני לא נמנה על קבוצה 'חולה' זו וע"י כך להרחיק אותי מהגדרתי העצמית כהומוסקסואל אך דבריו פעלו הפוך,

מתחילת גיל ההתבגרות ידעתי כי אני נמשך רק לגברים, זו הייתה עובדה מוגמרת עבורי, אמנם עדיין לא חוויתי שום מגע פיזי עם גבר אבל הידיעה מהו מושא התשוקה שלי טבעה בי את ההכרה כי אני הומוסקסואל ממש כפי שאדם בעל נטייה מינית הטרוסקסואלית יודע כי הוא הטרוסקסואל עוד לפני שקיים מגע מיני עם בן המין השני.

נוכח ידיעה זו וההשמצות החוזרות ונשנות של מ' על ההומוסקסואלים הלקיתי את עצמי על כך שאני אדם ילדותי, פגוע נפש ובעל רמת משכל נמוכה, תחושות אלו רק התווספו וליבו את השנאה העצמית שליוותה אותי והחריפו את ייאושי וכאביי .

זכורה לי פגישה אחת בה סיפר לי מ' בטון משועשע כי בביקורו בתל אביב ראה באחד הגנים הציבוריים את אותם הומוסקסואלים מחפשים מין מזדמן ואני בדמיוני כבר הרכבתי את תסריט חיי ההולך ולובש צורה של פגישות ליליות בזויות בגנים ציבוריים, זו הייתה הדרך בה ראה מ' את תמצית חייהם של ההומוסקסואלים,

בתגובה אמרתי לו בייאוש כי אינני רואה כל שינוי במשיכה שלי לגברים ולכך הוא השיב בנחרצות "זין? זה מה שאתה אוהב? אתה אוהב זין? אני אדאג שלא תימשך יותר לזין!"

עבורי הייתה פנייה זו המנוסחת בצורה כל כך ישירה ומחוספסת קשה לעיכול במיוחד כאשר יצאה מפיו של מטפל דתי והופנתה אל אדם דתי שלא נהג להשתמש בשפה בוטה.

מילותיו של מ' ,דרך טיפולו, התנסחותו, זחיחותו והבטחותיו הכבידו עלי מאוד, שנאתי את עצמי אף יותר והוספתי כעת לשנאה זו גם ממגוון הדעות הקדומות שהפגין מ' במהלך הטיפול.

אין ברצוני להרחיב על ההשפעה הקשה ורבת השנים שהיה לטיפול זה על מהלך חיי התקין, לא על הדרך בה שינה הטיפול את האמון שרחשתי למטפלים ולא על ההחמרה הנוראית במצבי הנפשי, מאידך הייתי רוצה לפנות לכל פסיכולוג או פסיכולוגית הנשענים על מסעד הכסא ואולי בדרך מקרה יתקלו במסמך הזה ולספר להם כמה קשה הייתה החוויה, כמה כאב וסבל היא גרמה, כמה לא הוגן להבטיח שינוי כאשר בפועל הסיכויים לכך הם אפסיים בעוד מנגד עומדת אפשרות של חיים טובים, מהנים, זוגיים, ומלאי תקווה עבור גבר הומוסקסואל החי בתקופתנו וכמה קל היה עבורי לו הייתי מאמץ את עצמי על כל שונותי וזהותי המינית כבר אז.

דברים אלו נכתבים דווקא משום שבקרב פסיכולוגים רבים עדיין קיימת האמונה כי שינוי נטייה מינית הינו אפשרי ובעל סיכויי הצלחה טובים.

מס' שנים לאחר מכן פניתי שוב לעזרת הפסיכולוגיה והפעם נפגשתי עם פסיכולוגית לא דתיה בניסיון של שיקום מהטראומה הראשונית מחוויית הטיפול עם מ', לאחר ששיתפתי אותה בכל אותם זיכרונות מעוררי סבל שאלתי אם היא מאמינה באפשרות הסבירה לשינוי הנטייה המינית, הפסיכולוגית הרצינה וענתה: " זה תלוי, אבל קודם תגיד לי האם הייתה רוצה שנגדיר יחד את שינוי הנטייה המינית כחלק ממטרות הטיפול?"

תגובתה של הפסיכולוגית עוררה בי את אותה תחושה של שנאה עצמית לשמע ההצעה, לשמע האפשרות של קביעה כי מדובר במטרה לגיטימית לטיפול, משמע מ' הפסיכולוג צדק לכל אורך הדרך, וכי יעלה על הדעת שפסיכולוג יציע טיפול עבור התנהגות אשר אין בה פסול? האם רופא יציע תרופה לפציינט לולא המחשבה כי הוא נזקק לה?

עברו שנים לא מעטות מאז הטיפול שלי אצל מ' ובתמיכתה של מטפלת אחרת בעלת גישה טיפולית אלטרנטיבית עשיתי צעדים רבים, ביניהם יציאה מהארון אל מול משפחה וחברים, חזרה בשאלה, לימוד איטי של קבלת כל החלקים שבי וזוגיות ארוכה עם גבר ובעיקר הידיעה שאין בי פסול בשל נטייתי המינית, הידיעה שיש סיכויי גבוה לאין שיעור לחוות את החיים במלואם, חיים מלאי אהבה ואופטימיות כגבר הומוסקסואל על פני הסיכויים האפסיים לשינוי הנטייה.

הייתי רוצה לפנות אל כל קהילת הפסיכולוגים באשר הם ולספר להם כי אותו גבר בן 25 בתוך תוכו לא באמת רצה לשנות את הנטייה המינית שלו, למרות החברה הדתית והמשפחה האולטרה שמרנית בה גדל הוא ידע היטב כי מושא תשוקותיו וכמיהותיו טבעיים לו לא פחות מכל אדם בעל נטייה הטרוסקסואלית ולמרות הסביבה בה חי שלחצה עליו במודע ושלא במודע לחיות את חייו בהתאם למקובל, מה שאותו גבר צעיר רצה באמת לשמוע מהמטפל זה שהוא אהוב ורצוי לא משנה מהי נטייתו המינית, הוא היה שמח לשמוע שהסיכוי לשנות את הנטייה הוא קלוש וכי חיים מלאי שמחה, יצירה, זוגיות, קבלה ואפילו משפחה רק ממתינים לו ברגע שילמד לאהוב את עצמו כפי שהוא, אלו הדברים שהוא באמת קיווה לשמוע, הוא רצה לדעת שיש סיכוי טוב מאוד שקיים עבורו עתיד.