נדב, אורי, עידן ואלמוני היקרים.
שמי זאב שביידל. קראתי את הסיפורים האישיים שלכם, כפי שסיפרתם אותם לעיתונאי ארנון סגל וכפי שהם התפרסמו בעלון "עולם קטן". על חלק מהדברים שמחתי ואחרים צרמו לי. מעל הכול, חשבתי שרצוני לפנות לא לעלון או למראיין, אלא ישירות אליכם.
אני בן 40 היום. מגיע במקור מבית חילוני וחוזר בתשובה מזה שנים רבות. עובד סוציאלי במקצוע ומטפל באנשים עם בעיית התמכרות. בנוסף, כותב קצת בעיתונים. אני הומוסקסואל שחי כבר שנים רבות מחוץ לארון. עברתי בהתחלה טיפולים שמטרתם הייתה לשנות את נטייתי המינית, ללא הצלחה. ולאחר מכן – טיפולים אחרים. אני חי היום שנים רבות ללא ארון. ללא כל בושה, אשמה, סודות והסתרה בחיי. כי אני מאמין, באמת ובתמים, שאין לי מה להסתיר. אני בן משפחה אהוב, חבר מקובל בקהילת הבית שלי ואיש מקצוע מוערך. אגב, גם היחסים שלי עם הקב"ה מצוינים היום. היחסים עם החברה הדתית והרבנים מעט יותר מורכבים, אבל אני וחבריי עושים שם עבודה ואף רואים בשנים האחרונות ברכה בעמלנו.
אחרי שציינתי כל זאת, חשוב לי להגיד שכשקראתי את הסיפורים שלכם, קודם כל שמחתי. שמחתי שמצאתם את אושריכם וזכיתם להקים משפחה. אני איש טיפול ותמיד משמח אותי לשמוע, כשהמטופל מספר שהוא השיג את היעדים שלו בטיפול. נשמע שהשגתם את אשר רציתם ועל כך אני שמח.
מה שמשמח אותי פחות ולמען האמת די מעציב, זה שבתוך הסיפורים האישיים שלכם בחרתם להגיד דברים על הקהילה הגאה שפשוט אינם נכונים. אצטט ברשותכם פילוסוף גאה אמריקאי חשוב ושנון, ג'ון קורבינו. הוא מרצה לפילוסופיה ועוסק הרבה בהסברה למען הקהילה הגאה. בהרצות שלו הוא נשאל פעמים רבות על אודות "גייז לשעבר" או "אקס גייז" ונוהג להשיב שבאופן עקרוני, אין לו כל בעיה איתם. הוא בחר בדרכו, הם בחרו בדרכם, שיהיה לכולנו בהצלחה. ברם, ממשיך קורבינו, יש לי בעיה קשה עם מה שחלקם אומרים. כי מחלקם אני שומע משפטים כמו: "גם אתה יודע בתוך תוכך, שיש משהו פסול ולא נכון בלהיות הומו". אז אני, אומר קורבינו, לא יודע על עצמי שום דבר כזה ולא שום דבר שדומה לזה. ובכלל, בואו נעשה הסכם שאני לא אספר לכם מה אתם מרגישים בתוך תוככם, ואתם לא תספרו לי מה אני מרגיש בתוך תוכי!
אז נכון להיום, אני, כמו הרבה מחבריי בקהילה הדתית הגאה, מרגיש טוב מאוד בתוך תוכי. זה לא בא בקלות לא כמובן מאליו. כי אחרי שסיימתי את הטיפולים שנועדו לשנות אותי, התחלתי בטיפולים אחרים. שאמנם מטרתם לא הייתה שינוי הנטייה המינית שלי, אבל בפועל הם שינו אותי מאוד. האמת היא שמבחינת התוכן שלהם הם היו דומים מאוד לטיפולים שאתם עברתם. השתחררתי מאשמה, בושה ודימוי עצמי ירוד. קיבלתי מחדש את היכולת להאמין בעצמי ובכוחות שלי. הפסקתי לייחס משקל יתר לשאלה מה אומרים עלי אנשים אחרים. חיזקתי את הדימוי הגברי והן את דימוי הגוף. עסקי בקשרים בעייתיים בתוך משפחת המוצא שלי. עברתי תהליכים רבים של גדילה וצמיחה והאמת היא שאני עדיין עובר אותם. וכל זה מוביל אותי למסקנה ברורה. אני גבר הומוסקסואל במבנה האישיות הבסיסי שלו והדבר היחיד שיכול לעשות אותי מאושר מבחינה אינטימית – זו זוגיות אוהבת ונאמנה עם גבר אחר. והיום אני מוכן ובשל אליה יותר מאי פעם בחיי. זה לקח זמן – אך טבעם של תהליכים אמתיים שהם לוקחים זמן. מי כמוכם יודע.
רבים מחבריי בקהילה הדתית הגאה עברו ועוברים מסלול מאוד דומה לשלי. לכן לפני כשנה וחצי הם יצאו בקמפיין ששמו "הפנים שלנו" (אני אישית לא לקחתי בו חלק, כי נחשפתי די והותר גם קודם לכן). במסגרת הקמפיין הוצגו פנים וסיפורי חיים תמציתיים של כמה עשרות פעילים ופעילות בקהילה הדתית הגאה. יצאנו מהארון – הפעם כקבוצה. הקמפיין הכה גלים וזכה לפרסום ציבורי. הוא קידם מאוד את המאבק שלנו, כי כשראו אותנו כבני אדם אמתיים עם פנים וקול – זה הוסיף משנה תוקף לטענות שלנו.
חברים יקרים, אתם זכיתם להגשים את החלום שלכם. עברתם תהליך של גדילה והעצמה. אתם רוצים להעביר הלאה את המסר שלכם ולהשמיע ברמה כי שינוי הנטייה המינית הוא אפשרי. אך מדוע ארנון סגל בשביל זה צריך לראיין אתכם באנונימיות? מדוע אחד מכם פוחד עד כדי כך, שלא מוכן לקרוא לעצמו אפילו בשם בדוי? ממה אתם פוחדים? אני אומר את זה לכם, כדי שתהיו מודעים שבמצב הנוכחי, המסר שלכם עובר ומשכנע ב"חצי עוצמה". אני מבין שקשה לכם. תחשבו כמה היה קשה לי ולחבריי. ובכל זאת, מצאנו דרך לצאת מהארון ולספר את הסיפורים שלנו כאנשים עם קול ועם פנים. אני ממליץ לכם בחום למצוא את דרככם החוצה מהארון. האוויר הרבה יותר נקי שם. מניסיון.
אשוב ואומר – אני שמח בהצלחתכם. ואני מאמין שגם לכם כדאי לשמוח בהצלחתנו – הצלחה של הומואים ולסביות דתיים גלויים, הצלחתה של קהילה דתית גאה. ראשית, כי ארבעתכם מודים, מי בחצי פה ומי ברבע פה, שאתם מכירים מקרים בהם הטיפולים לא הצליחו עם אנשים אחרים. לא אכפת לי שתחשבו עלי שאני "חלש" או "נשברתי באמצע" – אני איש טיפול היום בעצמי ובדומה לכם, למדתי פחות להתעסק במה שאנשים אחרים חושבים עלי. אבל אני מאמין שגם לי ולזוגיות והורות העתידה שלי יש מקום בקהילה שלי ובעם ישראל באופן כללי. ובנוסף – נניח שיש סיכוי, תיאורטי לגמרי, שיום אחד תגלו שטעיתם. בואו נגיד שהסיכוי הזה שווה אוז אחד. אני בשום אופן לא מאחל לכם שזה מה שיקרה – כי אני יודע כמה קשה הדרך. אבל נניח – בסבירות של אחוז אחד. גם אז, אם יום אח תגלו שנטייתכם נשארה כפי שהייתה, תרצו עדיין להיות חלק מהחברה הדתית. ואז אולי תגידו תודה לי וחבריי הפעילים בקהילה הדתית הגאה, על כך שבנינו למענכם חברה דתית פתוחה וסובלנית יותר. ייתכן גם שמי מילדיכם יגלה שנטייתו המינית היא שונה והטיפולים שלו יצליחו פחות. או שכלל לא ירצה בהם. עדיין תרצו אותו יחד אתכם, במשפחה ובקהילה.
אני לחלוטין לא מפחד מכם. להיפך, אשמח מאוד ליצור קשר עם כל אחד ואחד מכם, כדי להכיר מקרוב יותר את הסיפורים האישיים שלכם ואת התהליכים שעברתם. וגם לשתף אתכם בתהליך האישי שלי, אם תרצו. אני מאמין שכולנו נוכל, ביחד, לפעיל למען יצירת קהילה סולידרית ופתוחה. קהילה שבה אף אחד לא צריך להסתתר ולהתבייש על לא עוול בכפו!
אני מעביר את המכתב הזה למערכת של "עולם קטן" ולארנון סגל, בתקווה שהוא יתפרסם ויסייע ליצור אתכם קשר. בברכה זאב שביידל – ציוני דתי גאה.