מוריה קור
הטקסט המכונן של יאיר שרקי הוא מתנה לכל משפחה שומרת מצוות, או אם תרצו: חסד מופלא. הורים שצילומי המסך זלגו אל הסלולרי שלהם וחשו סטירת לחי, או בטן מתהפכת, או צער, אולי לא ראו שהקב"ה שלח להם דרך כתב חדשות 12 קופסת פלאים עטופה צלופן נוצץ, שבתוכה סולם מוזהב שמאפשר להם לרדת מהבוידעם שכולנו, כל הישראלים, דתיים וחילונים, היינו בו פעם, וחלק עדיין לא מצליחים לרדת ממנו.
"אני כותב לא מפני שיש לי כוח לכתוב, אלא מפני שאין לי כוח לידום. ועבור בני שטרם בא לעולם", כתב הַכַּתָּב. הורים שבנים ובנות שלהם כן באו לעולם, יחושו הקלה ברגע שישלחו את הוידוי הקאנוני בקבוצת הווטסאפ המשפחתית (אם יש), ויגידו לצעיריהם: תרגישו חופשי להיות שרקי. תהיו אתם. אל תסתירו דבר.
רק מי שגדל בגבעת שאול ולמד בישיבת מקור חיים, זכה לחיות אורחות חיים תורניים ולאהוב אותם, יכול לעורר מחשבה בקרב קהילות אמוניות כשהוא אומר שאין כאן "מחשבה שגויה על ניסיון או מלחמה עם יצר שצריך להכניע, ולא על נטיית הנפש, כזו שהיא בדיוק כמו הסוד שבין איש ואישה".
שרקי רגיל להיות נאמן על הציבור, ובמקרה הזה ייקח למגזרים זמן לעכל. יחד עם זאת, הפוסט שלו יקשה על ראשי מכינות וישיבות להמשיך לדבר על אנשים כמותו כעל "סוטים". הפצצה שהטיל מאלצת ציבור נרחב להיישיר מבט מעל לשולחן השבת, ולבחור אם להתכחש לאנושות או לומר: וואלה. אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר. כי שרקי אינו רק סמל למי שכבש את ספסלי מוסדות הפאר של הציונות הדתית וגם את מעוזי התקשורת החילונית – הוא גם סימבול ישראלי, בהיותו בן למשפחת השכול: אח אחד נרצח ביום השואה, אח אחר יוצא מהארון בוולנטיינ'ס דיי, והאבא הוא מרצה נערץ שאוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
בדרמה הישראלית ששרקי הוא הגיבור שלה, הדילמה מאתגרת מדי והקונפליקט חד ולא הוגן. על כתפי הגיבור ועל כתפי הוריו מונח יותר מדי.
הווידוי שחרך את הרשתות החברתיות והכפיל את מספר עוקביו של שרקי ריגש את חברי הכנסת. בין המגיבים שהביעו את הערכתם לאיש התקשורת: מרב מיכאלי ועמיחי שיקלי, בני גנץ וגלית דיסטל, נפתלי בנט ואיילת שקד, ואפילו יצחק וסרלאוף.
אבל קשה להתעלם מהקולות שבחרו בדממה. בגִזרה החרדית והציונית־דתית בכי בחדרים, ובגנים – שתיקה. דווקא נציגי הקולות שקיבלו משרקי במה נדירה בשנותיו בתקשורת – חוששים מ"לייק" ציבורי. לא סמוטריץ', לא בן גביר, לא גפני. שרקי נרמל את החרדים עבור צופי הערוץ המסחרי – אבל החל מהשבוע, כ־30 מנדטים סבורים שצריך לנרמל את שרקי. אולי חלק שלחו לו ווטסאפ חשאי, חלקם אולי בכלל נוטרים לו טינה כי פרגן בזמנו לממשלת האחדות, אבל בואו: האם מילת עידוד לשרקי תפגע בהם אלקטורלית? סדרות כמו "סוד הפרנסה החרדית" ו"ברוקלין של קודש" הנגישו לצופה החילוני את החרדי מעורר ההזדהות, את האדם שמתחת לסטיגמה, והיו לגרסה החדשותית של "שטיסל".
בשעתו הרגישה של שרקי, איש מהפוליטיקאים החרדים לא השיב לו כגמולו הטוב. הפער בין החסד שעשה שרקי עם החרדים, עם החרדים הלאומיים ועם הימין על גווניו, לבין הכתף הקרה שקיבל השבוע, ניכר. שרקי מזוהה עם הימין ועם הדתיים יותר מכל כתב אחר. בשל הכיפה, בשל הפאות שמהן נפרד לאחרונה, או סתם כי הוא כזה. אך מרגע שלא יישר קו עם כל אמות המגזר – נותר בודד בצריח, מופקר לחיבוקים ממפלגות חילוניות.
על נאמנותו לעמדותיו הדתיות והלאומיות הוא חוטף ביקורות משחר הקריירה – בהיותו כתב צעיר בגל"צ (2012), המופקד על תחום הבינוי והשיכון ועל סיקור בית הנשיא, הגיע לדווח מכנס בנוכחות ראש הממשלה, ומאבטחים שחשבו שהוא נער גבעות (לא שזה תירוץ) בודדו אותו משאר אנשי התקשורת והעבירו אותו בדיקה ביטחונית משפילה. שנים אחדות לאחר מכן, בהיותו כתב חדשות 2, דיווח על שריפה במשרדי "בצלם" שנגרמה מקצר חשמלי. עיתונאים, קולגות, ירדו עליו בטענה לסיקור מוטה, כי זאת בטח הצתה מכוונת, והתפתח עימות פוליטי של מעט ימין מול הרבה שמאל. בסוף התברר שזה באמת היה קצר.
אבל למה לנבור בארכיון? רק בחודש שעבר, כשהרב מזוז תקף את יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ואמר כי אסון מירון נגרם בשל "מחלתו" – ב"הארץ" תקפו את האופן שבו שרקי הסביר בערוץ 12 את הערוגה שאליה מדבר מזוז: "לפרשן יאיר שרקי היה כה חשוב להסביר ולנמק ב'שש עם עודד בן עמי' בערוץ 12 מהיכן העמדות באות", נכתב שם, "כאילו היה דובר של מועצת החכמים מטעם עצמם של ש"ס".
לשרקי חשוב לתווך לעם את ש"ס. לש"ס חשוב להבהיר שהם לא קשורים לשרקי.
מי שמפחד לחזק את שרקי ולעשות לו לייק של אמפתיה, חושש מן הטאבו המגזרי. איכשהו, נואפים לא חוששים למעמדם הציבורי, גנבים זוכים להכשר פוליטי, כיבוד הורים זה מזמן עניין של פרשנות, ואפילו דתל"שים עדיפים על להט"בים.
נציגי הציבור שמפחדים להביט במראה ששרקי מעניק להם – ישלמו מחיר אלקטורלי כשהנוער ירגיש שמנהיגותם מאבדת רלוונטיות. כשם שעזבו צעירי ש"ס ואגודה אל חיקו של בן גביר, יעזבו צעירים נוספים מפלגות נוספות שלא יישרו קו עם המאה ה־21, ועם הפוסט המכונן של מי שבסך הכל רוצה להיות אבא בשולחן שבת.
מוריה קור הינה עורכת מדור הדעות ב"ישראל היום", הטור פורסם שם (17.02.23). המאמר פורסם באישורה.
#דעה
