פרשת שלח לך מביאה בפנינו את סיפור שְׁנֵים עָשָׂר הַמְרַגְּלִים אותם, לפי הציווי האלוהי, שולח משה לתור את ארץ כנען, קודם לכניסת עם ישראל אליה. בחזרתם מתארים המרגלים את הארץ, ועשרה מהם מזעזעים את שומעיהם בהפחדה רבה ובסרה כלפי ארץ ישראל ותושביה: "אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד […] עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.". בכך לא מסתפקים האנשים, ואף מוציאים את דיבת הארץ בקביעתם כי היא "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" כתגובה לזה, משיבים כלב בן יפונה ויהושע בן נון: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". בעקבות הפגנת חוסר האמון של המרגלים ודיבתם, מבקש אלוהים להשמיד את העם במגפה. לאחר תחינות של משה, בטענה שהדבר יגרום לחילול השם, מומר העונש בשהות של ארבעים שנים במדבר, והמרגלים עצמם מתים.
בימים האחרונים פרסמו גופי התקשורת רעה כלפי מי שביקשה לדבר טובה על ארץ ישראל, הלא היא שרת התרבות והספורט הנכנסת. רגע לפני פתיחת הכינוס המרכזי, שציין יובל למוזיאון ישראל, רעמו אמנים על דבריה הלאומיים של האישה, והשבוע במכללה בדרום קריאות בוז 'פרופסוראיות' זעקו חמס, על שהיא עלולה להגביל את גבולות האמנות ולמנוע, חלילה, את חופש הביטוי. חשוב להזכיר: עוד בטרם חלפו מאת ימי החסד לממשלה המכוננת, ואפילו במהלך כהונתה הקודמת, היה מי שמחה על כך שהיא מחאה, והיה מי שצקצק על שהיא משתתפת בכנסים פיוטיים אתניים, ואוי ל'התגרבזותנו'.
בשעת כתיבת שורות אלו, יושב אני בהיכלי הספרייה הלאומית בקריה האקדמית של האוניברסיטה הראשונה בבירה. מבין כתלי מגדל השן של ארצנו, מבקש אני, כמשה בשעתו, לעצור את הדף הלגלוג המחפיר כלפי השרה, והעיסוק הלא ענייני בדמותה הססגונית. ייתכן ולדברים רבים אין אנו מסכימים, ואפשר שלצורות התנהלות מסוימות צריכים אנחנו להתרגל, אך מכאן ועד לסטראוטיפ הנלעג, שמנסים לצייר עבורה, רחוקה הדרך מאד מאד.
מבקשת שרת התרבות לדבר בכבודה של ישראל, ותובעת כי היצירות בתוכנו יהיו משלנו, ולא חותרות תחתנו. ישנו ניסיון מביש אצל גורמים שונים, הנמצאים בנותינו בין מגדלים שונים, שמבקשים לערער את היסודות הלאומיים של החברה היהודית במדינת ישראל. בשם רעיונות של חופש הביטוי, ובכסות של דמוקרטיה ללא גבולות, מקעקעים הם את האדמה עליה אנחנו יושבים. שנאת ישראל ואנטישמיות עילאית נסתרת הייתה מאז ומעולם כקריאת דיבה בספרות ובאמנות, במסחר ובפוליטיקה. נשיאים שחורים, חברות כתומות ופסי ייצור כחולים, עושים זאת מבחוץ השכם והערב לאחרונה, ובוודאי שאין אנחנו צריכים טרוייאניות מקרבנו פנימה.
ויליאם שייקספיר היה מחזאי ומשורר אנגלי שחי במאה החמש עשרה. בעיני רבים הפך הוא במרוצת השנים לגדול הכותבים המחזאיים של תרבות המערב. הוא נמנה עם המחזאים המעטים שהצטיינו הן בכתיבת קומדיות והן בכתיבת טרגדיות. מחזותיו משלבים אפיון מעמיק של הדמויות, גדולה פואטית ועומק פילוסופי. הם מאופיינים בחידושי מילים רבים ומעולם לא איבדו את כוחם למשוך את קהל צופי התיאטרון. עבודותיו של היוצר הנודע תורגמו כמעט לכל שפה קיימת, ומחזותיו ממשיכים להיות מוצגים על במות בכל העולם. בנוסף לכך מצויים ציטוטים מיצירתו בשימוש יום יומי, בכל שפות העולם ובתרבויות רבות.
"הסוחר מוונציה" הוא אחד מן המחזות הידועים ביותר מאת שייקספיר, שאף הפך לספר ולסרט. במחזה מוצג היהודי המלווה בריבית שיילוק, המחתים את אנטוניו, הוא הסוחר מוונציה, על כתב ערבות, שלפיו אם לא ישלם את חובו במועד, יאלץ לשלם את החוב בליטרת בשר מבשרו, דבר שנאלץ הוא להתמודד עימו לאחר מעשה בדיון משפטי. דמותו של שיילוק היהודי היא מהדמויות המרתקות ביותר ביצירת שייקספיר, וזכתה לפרשנות רבה ומגוונת. מצד אחד מוצגת דמות אנושית וראויה, אישיות נעימה וקשובה, בעלת כאב וסבל, יצרים של חמלה ונקמה, ואמונה ורגישות. מאידך הסתיר המחזאי הדגול, ואולי אף הדגיש, בין דפיו, את הסטריאוטיפ האנטישמי, היישר מחשכת ימי הביניים, של היהודי חסר הרחמים והערמומי, המנאץ ורודף הבצע, הקמצן אשר מלווה בריבית. בדרכו שלו וביצירתיות מאלפת, מביא שייקספיר לקורא את הפתרון למהלך המשפטי באופן שבסופו מואשם היהודי, רכושו מוחרם והוא מוצא להורג.
בשם יצירה מופלאה וכתיבה מרתקת ויחידאית, הנכונה כשלעצמה, הביע גדול הסופרים שאט נפש מחפירה, שלא לומר שנאה כלפי שיילוק, המייצג את רוח ישראל וקורא את דיבתו רעה.
אין ספק. נמשיך ללמוד את שייקספיר ויצירותיו, עלינו להתמיד ולעסוק באמנות ובשאר רוח מהותי ומקצועי, צריכים אנחנו וחייבים לגעת באמנות ובתרבות אחרת, תוך ביקורת עצמית, תוך תובנות והפקת לקחים, וללא התקרבנות. אך לא ניתן להביא אל ביתנו דיבה רעה, ללא אבחנה, בשמן של יצירות גדולות ובעטיו של חופש הביטוי הדמוקרטי. לא ניתן לחלקים בתוכנו להיות מרגלים, אשר מספרים על גדלה של הארץ, ורגע אחר כך מכישים אותנו ממתק פירותיה.
פרשיית חטא המרגלים לא מסתיימת בזה. מיד לאחר חטאם של אלו, קבוצה קטנה – המעפילים מבני ישראל- מנסה להתקדם ולהיכנס לארץ ישראל באופן עצמאי, אולם משה מזהיר אותם למה שאכן מתרחש: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי יְהוָה; וְהִוא, לֹא תִצְלָח. מב אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם…" רבים בטוחים בצדקתם ומנופפים בקדושת האמנות, ברעת הארץ, וביכולתם לה, גם אם היא רומסת חלקות טובות בתוכנו. פרשת השבוע "שלח לך" מזכירה את סופם של המרגלים ושל המעפילים שדיברו רעה על הארץ, ומציעה לברר היטב האם מדובר בביקורת עניינית, מתוך רצינות וכבוד, בדיון מתוך שאר רוח אמיתי, או שמא אין אלהים בקרבנו.
בימים, בהם תרבות זרה באה לפתחה של העיר העברית, הזדמנות היא זו דווקא לנו להשמיע קולנו.
לנו, שיודעים קריאת דיבה מהי, שיד אמן לנו, שעה שאנחנו צועדים בין רוח ישראל למצעדי העמים, קיימת החובה לשוב ולהדגיש עד כמה אין אנחנו מעפילים, החותרים ומרגלים, חלילה, תחת בית ישראל ואמונותיו.
ראוי שנציג התמודדות נאמנה לכל אלה, על המר והמתוק שבהם, תוך כדי שאנו משמיעים שיש אלהים בקרבנו.
את "על כל אלה" כתבה המשוררת הלאומית שלנו, נעמי שמר, בראשית שנות השמונים, כשיר נחמה לשכול אישי – המודה לאל על הטוב ועל הרע, אך פרסומו היה בשעת הלהט הציבורי בדיון בדבר פינוי חבל ימית וחצי האי סיני. השיר הפך להמנונם של מתנגדי הפינוי (בעיקר בגלל השורה "אל נא תעקור נטוע") והגם שנעמי שמר עצמה, הפכה פתאום חלוקה אצל מי שביקש לצקצק בנאמנותה לאהבת הארץ, קיבל השיר מקום של כבוד בין שירי הארץ הזאת. בראשית שנות התשעים נערך ערב מחווה לשמר שכונה 'על כל אלה – הדרן לנעמי שמר', שם שמעיד יותר מכל עד כמה השיר קשור בשמה של המשוררת הלאומית. בשירה זה מבקשת נעמי להציג, תוך התכתבות עם חטא המעפילים ועם כתובים מקראיים רבים נוספים, את המר ואת המתוק שבארץ הזאת. היא מבקרת בעדינות את כל העוקץ והבכי בזה השיר- עוסקת באמנות ציורית באש המבוערת, ובפתע המלחמה, אבל הכל מתוך כבוד ראוי וזהירות רבה להשיב ולשוב אל הארץ הטובה.
שבת שלום!
אביעד
