מבעד לקישים ולהררי הגבינה, חג שבועות הוא לאמיתו של דבר – חג מתן תורה; חג בו אנו מזכירים את הכרזתו של עם ישראל "נעשה ונשמע", ומקבלים עלינו מחדש את התורה כולה. המדרש בוחר לספר את מעמד הר סיני במילים "כפה עליהם הר כגיגית". חוץ מהעובדה שזה תמיד היה נשמע לי מאוד אלים, המילה "גיגית" גם תמיד הצחיקה אותי. מה לעשות, אני תמיד מדמיין אותה מלאה במים ומטפטפת על הרצפה. האם מכאן מנהג שפיכת המים בשבועות?
הספר שנבחר להיות ספרו של החג הוא ספר רות. מגילת רות. לא ספר חוקים; לא ספר נבואות ותוכחות. אלא סיפור אהבה – קטן, נעים ונחמד. רות קושרת את גורלה בגורל חמותה: מסייעת לה בליקוט חיטים. שם היא פוגשת את בועז. איש אמיד ובעל שדה, האהבה ניצתת והם מתחתנים. סוף טוב ואפילו עם המשך נהדר: מסיפור האהבה הזה נולד כעבור דורות דוד המלך. מלך ישראל.
רק שאם נסתכל קצת יותר בעיון, נגלה שסיפור האהבה הזה (כמו כל סיפורי האהבה מחוץ להוליווד) לא פשוט ולא קל לעיכול כלל ועיקר. על מנת להבין את המורכבות. עלינו לחזור אחורה לספר בראשית, לאבות אבותיו של בועז, ולאבות אבותיה של רות – הלא הם אבי אבות אבותיו של דוד המלך.
ליהודה בנו של יעקב היו שלושה בנים. תמר התחתנה עם הגדול – ער, שעשה הרע בעיני ה' ומת ללא בנים. במקרה כזה, על פי חוקי המקרא, האישה חייבת להינשא לאחיו כדי שיעמיד לו צאצאים. תמר אכן התחתנה עם אחיו, אונן, אך גם הוא מת כעבור זמן קצר. ליהודה נותר רק עוד בן אחד קטן בשם שילה. מתוך חשש לתת אותו לאותה אישה "קטלנית", ניסה יהודה למשוך זמן ואמר לה להמתין עד שהנער יגדל. תמר שהייתה אולי קטלנית אבל לא טיפשה, הבינה שחששותיו של יהודה עלולים להשאיר אותה עגונה לעד וללא יכולת להינשא לגבר אחר. היא החליטה לעשות מעשה. תמר נעמדה בצומת "פתח עיניים", חיכתה לבואו של יהודה, התכסתה כדי שלא יכירה, עשתה לו עיניים והציעה לו את גופה. יהודה בא עליה והיא נכנסה להריון.
לפנינו, מקרה ברור של "איש הבא על כלתו". שכן, גם לאחר מות הבן נאסר על אביו לקיים יחסי מין עם כלתו. במילות התורה זה נקרא גילוי עריות. חטא שעונשו כרת. על פי דין התורה, הרך הנולד הוא ממזר ו"ממזר לא יבוא בקהל ה'" – הילד לא יוכל להינשא ליהודיה ובכך המשפחה הזו נכרתת לעד מהאפשרות להיות חלק מעם ישראל.
אך באופן מפתיע, עשרה דורות אחר כך, מספרת לנו מגילת רות שלצאצאים הממזרים של יהודה ותמר נולד ילד ממזר נוסף בשם בועז שאחד מצאצאיו הוא לא אחר מאשר דוד. אותו ה"דוד מלך ישראל חי חי וקיים". רחוק מאוד מלהיות "זר בקהל ה'".
מהצד של רות זה אפילו אבסורד עוד יותר. רות היא צאצאית של מואב – ממזר שנולד ממשכבה של בת לוט עם אביה. בנוסף לכל זה, מגיע איסור נוסף בספר דברים האוסר על יהודים להתחתן עם מואבים כלל – "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". לכאורה, לא היה לרות המואביה וה"ממזרה" שום סיכוי להיות חלק מעם ישראל. והנה מלך ישראל הוא צאצא ישיר שלה, התנ"ך מורכב מספר על שמה, וחג שבועות מתהדר בסיפור חייה.
מגילת רות היא סיפור אהבה החותר באופן רדיקלי תחת חוקי התורה. ואם זה לא מספיק, הסיפור גם מראה לנו במדויק כיצד בסופו של דבר נוצרת מתוך כך גאולה. נדמה שמי שבחר בספר הזה להיות ספרו של חג ה"נעשה ונשמע", חג "מתן תורה", היה בעל חוש הומור חריג או שהוא ניסה לומר לנו משהו עמוק וחשוב מאין כמוהו.
חוק הוא דבר הכרחי והתורה מפרטת את חוקיה לפרטי פרטים. אך במקביל היא גם דואגת להפוך עלינו גיגית מלאה מים צוננים – לעורר אותנו ולהזכיר לנו שאנו לא חיים בסביבה סטרילית. עולמו של הקב"ה בנוי ממציאות מורכבת, ממרקם חיים רגיש שבתוכו קיימים זרים, שונים ועוד כהנה וכהנה יוצאים מן הכלל. ולמרות שהחוק היבש הוא חוק אמת ומצווה לשומרו, חלילה לנו מלהיות פונדמנטליסטים. חלילה לנו מלהיות קיצוניים השוללים את המרחב המוסרי האישי של כל אדם. ממגילת רות, ניתן ללמוד שגם לסיפור שנראה לנו הכי שונה והכי חוטא יש מקום בעולם ואולי אפילו הוא נושא בחובו זרע קטן לגאולה גדולה. אנחנו לא אלוהים; אנחנו רק בני אדם. לא תמיד נבין או נדע אבל מצווה עלינו להיות רגישים.
בחג השבועות, התנ"ך בוחר להזכיר לנו שאנחנו ואלוהים זה בעיקר סיפור אהבה. סיפור שהוא לא תמיד פשוט, והוא לא תמיד נכון. אלא הוא בהחלט עניין של הרגש, עניין של הלב. ועם הלב לא מתווכחים. המתח המובנה הרוחש בין החוקים לבין החיים האמיתיים, הוא הדבר הכי מעניין בכל קשר והכי מפרה בכל זוגיות. אל לנו לפחד ממנו ובטח שלא לברוח מפניו. עלינו, לעניות דעתי, לחיות אותו. לקיים אותו. ולצמוח ממנו. בשמחה.
בהלכה כמו בדיאטה – הקפידו על הכללים! ובכל זאת, אם אתם כבר אוכלים עוגת גבינה ומטפחים את הכרס, הימנעו נא מרגשות אשמה. זה לא טוב לעור הפנים וזה גם בעיקר מחמיץ את כ—ל הסיפור.
חג סיפור אהבה שמח!
נכתב בעקבות הרצאתו של ד"ר מיכה גודמן (תודה!) שנערכה ביום ה' האחרון בסמינר הקיבוצים במסגרת אירוע "פותחים חודש".
