אבי מורי אמר לי בצעירותי משפט שלא עזב אותי וממשיך להדהד לי בחזקה דווקא בימים אלו שבין כסה לעשור. הוא השמיע בפניי כי הדת היהודית לא נועדה לרווקים ולהומואים. אז, התקוממתי והשתוממתי על הקביעה האכזרית הזאת. אך לא האמנתי שיבוא יום ואאלץ להתמודד עם אותה אקסיומה.
להיות הומו ודתי זה לא עניין של מה בכך. הקושי וההתמודדות הם מנת חלקנו בכל יום ויום. ברוך ה' אנחנו, ההומואים הדתיים, שגם עברנו כחברה וכקהילה דתית הרבה תהליכים של דרישה, הכלה והכרה בזהותנו, והדרך כמובן למנוחה ולנחלה הקולקטיבית עוד ארוכה ורבה. אבל בפן האישי, ככל שהשנים חולפות אני מגלה כי הערכים עליהם גדלנו וחונכנו, אם זה בבית ההורים ואם זה בבני-עקיבא – הם אותם ערכים ואותן אידאות: האדם החד מיני רוצה משפחה לא פחות משהאדם ההטרוסקסואל רוצה בה. היינו, להומו ולהטרוסקסואל מטרה אחת – הקמת תא משפחתי ובית נאמן. חז"ל לימדו אותנו כי "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף", ומיום ליום אני נוכח לדעת כמה הם צדקו.
מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה לא השתנה הרבה. היעדר הזוגיות עדיין נוכח בחיי – ורק הקושי הולך ומתגבר. מן הידועות היא שנשים רווקות מרגישות לעתים בשונותן בעזרה בגלל העדר כיסוי הראש לראשן, דבר אשר משייך אותן אוטומטית לקהילת הרווקות. אך נסיון החיים מלמד אותי כי גם גבר רווק עלול לחוש את אותו אות קין כאשר בגילו המופלג הוא לא מתעטף בטלית בשעה שכל שכניו לספסל עטופים בטלית ובעטרה לראשם.
כוחה של קהילה דתית היא באחדותה, ורווקים באופן טבעי, מתוקף היותם לא מחוייבים אינם מרגישים שייכים, ועל כן דינם להתפזר. במקרה דנן, הקושי שלנו מתעצם שבעתיים במקדש המעט שבו כל באי עולם עוברים בו כבני מרון.
לא בחרתי בנטייה המינית שלי, ולא זאת השאלה שמעסיקה אותי ביום-יום. השאלה שיותר מטרידה אותי היא – האם ברווקות כן בחרתי? האם אני וחבריי רווקים כי לא "רצינו" או כי לא "התאמצנו" מספיק?
להיות רווק בתוך קהילה המסתדרת בזוגות זה קשה. קל וחומר בתוך קהילה דתית להט"בית ההולכת ומקדשת את מוסד הנישואין והזוגיות יותר ויותר. אני עצמי מוקף זוגות לידי, הומואים ולסביות דתיים, חלקם עם ילדים וחלקם בתהליכים, ולעתים תחושת המחנק עולה ומציפה אותי.
אך דווקא ביום הכיפורים, ביום הקדוש הזה, ניתנה לנו הרווקים הזדמנות מיוחדת. ביום זה על כל אדם להתייחד עם קונו באינטימיות וברעדה. אני עומד מול מי שבראני, נותן דין וחשבון על מעשיי וחטאיי, ואני הוא העומד ואין מלבדי איש. לא בן זוג או בת זוג, לא חברים, לא משפחה וגם לא קהילה. אני מול המקום.
לא סתם ההלכה הכניסה את תשמיש המיטה לתוך סל חמשת האיסורים. ביום הזה הזוגיות הנראית לעין מפנה את מקומה ל-25 שעות לטובת התייחדות אישית ופנימית.
תפילת כל נדרי היא התפילה היחידה בשנה שבה כל ההיכל מתעטף בטלית בערבו של יום, ועדיין אני לא אמציא לי אחת כזאת רק בשביל הנראות. וכבר כתב הבעל שם טוב כי כל המחשבות הזרות שבאות לאדם בתפילה, הן תיקונים שעל האדם לתקן ולהעלות. אבל דווקא בשעת החסד הזאת כאשר אני מתוודה על חטאיי ומונה את תקוותי ושאיפותיי לשנה החדשה, אני מבקש מבורא עולם עזרה בקושי הכי גדול ונוכח של חיי.
גמר חתימה טובה וצום מועיל לכולנו.

–

אבנר רנד הוא פעיל בחברותא, רווק ומתגורר בת״א

–

בעלון זה:
כוחה של קהילה – דברי פתיחה
אנו קהלך ואתה חלקנו מאת הרב אלקנה שרלו
להתפלל עם העבריינים מאת נדב שוורץ
וישתחוו לפניך כל הברואים מאת הרב בני לאו
קהל, קדוש מאת חנה פרידמן
מחוץ לגדר? מאת אבנר רנד
על דעת הקהל מאת אליק אוסטר
שיר: עִמם מאת דני בוקובזה