תארו לכם מצעד גאווה של שמונה ימים. ביום הראשון הולכים עם דגל אחד ובכל יום "מוסיף והולך". נשמע הזוי? ומאי חנוכה? פרסומי ניסא. בריש גלי. בפרהסיה. בחלון. כלפי חוץ. בדווקא. אפילו בירושלים. מצעד גאווה של שמונה ימים. כולם יוצאים מהארון המסורתי ומדליקים נרות כלפי חוץ.
רגע, לצאת מהארון זה טוב?
פעם אמר לי מישהו: "כשהיית בארון וסבלת, אז היית יותר צדיק. בתקופת הכאב ההיא, ה' אהב אותך הרבה יותר". ואני חושב על הימים ההם בישיבה, שבכיתי לקב"ה בכל יום, שישנה אותי, שיעלים אותי. גידלתי פאות ארוכות כדי שר' נחמן ימשוך אותי מהגיהינום הזה שחייתי בו. באמת הייתי נראה כמו צדיק אבל ליבי דאב בקרבי. לא הייתי צדיק כלל ולא יכולתי להיות. העצב מנע ממני כל התקדמות רוחנית אמיתית.
בכל הדלקת נרות חנוכה, ב"מזמור שיר חנוכת הבית". פונה דוד המלך לקב"ה ואומר לו "מַה בֶּצַע בְּדָמִי, בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת. הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ" – איזה רווח יהיה משפיכת דמי? אם אהפוך לעפר, האוכל להודות לך ולהגיד חסדך?
שתי אפשרויות עומדות לפני בן אדם המגלה כי הוא להט"ב:
הראשונה היא להתכחש לעצמו, לרדת למסתור ולחיות חיי שקר המלאים בעצב ודיכאון.
האפשרות השנייה היא לצאת מהארון ולחיות חיים שמחים ומלאי אהבה.
אולי דוד המלך בכלל לא פונה לקב"ה באותו מזמור, אלא לעצמו. אל עצמנו. מַה בֶּצַע בְּדָמִי? איזה רווח יהיה לנו מחיים מלאי עצבות? האם נוכל באמת להיות עובדי ה' כשאנחנו שפלים כעפר, דורכים על עצמנו, מסתתרים ומפוחדים? אדם עצוב ומעונה לא יכול באמת לעבוד את הקב"ה ולהגיד חסדו. גם אם הוא יעשה את כל המצוות והחוקים, השמחה והשלמות הפנימית הן אלה שמבחינות בין "עובד ה'" ל"עובד על עצמו".
בחנוכה, אני מבין שטוב לצאת מהארון. שטוב לבחור בחיים ולא במוות. שטוב להגדיל את אורו של הקב"ה בעולם. ושזו הדרך היחידה לעבוד אותו. באמת.
הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי.
הפכת את המצוקה שלי למקור הגאווה שלי.
פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה.
פתחת לי את הארון ומילאת אותי בכוחות של שמחה.
לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד.
עכשיו אני באמת יכול לזמר לך ולהלל את שמך.
וְלֹא יִדֹּם.
ולעולם לא אשתוק עוד למרות כל אלו המנסים לסגור את פי.
ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ.
תודה לך.
—
מאת חיים אלבום
