נתנאל ליפשיץ
לפעמים, כשחברים הומואים מספרים את סיפור החיים שלהם, אני שם לב לרגע מיוחד ומוזר בסיפור, רגע שקדם ליציאה מהארון הרשמית, רגע שקדם ל"ואז סיפרתי לאמא". בסיפורי חיים רבים שלנו חוזר רגע שהדרך שבה אנחנו מתארים אותו היא "ואז יצאתי מהארון בפני עצמי". אבל מה קורה ברגע הזה? מה יש בו שלא היה קודם? הרי לדעת שאנחנו נמשכים לגברים כבר ידענו לפני הרגע הזה. והרבה ממה שקורה ביציאה מהארון רגילה אין בו (נסו את התסריט הבא: "אז יצאתי מהארון בפני עצמי, והעצמי שלי היה נורא מופתע. הוא אמר שהוא לא חשד, אבל שהוא יקבל אותי כמו שאני"). אז מה קורה ברגע הזה, או בתהליך הזה, של לצאת מהארון בפני עצמנו?
אני רוצה לנסות לתאר מה קרה לי, כהומו דתי, בתהליך הזה של היציאה מהארון בפני עצמי. זה לא היה הרגע שבו "קיבלתי" את עצמי, אלא משהו קצת אחר: זה הרגע שבו הבנתי שהמילה "יצר" כבר לא מתארת את מה שאני. עד היציאה מהארון בפני עצמי, חשבתי שיש שני דברים נפרדים: יש אותי, בן אדם שאוהב לקרוא ולצייר וללמוד תורה, וישנו היצר שלי, שהוא משהו זר שתוקף אותי שוב ושוב מבחוץ. כלומר, יש לי איזה יצר שאני לא מצליח להילחם בו. ככה הרגשתי כמעט כל התיכון.
ואז הגעתי לישיבה. בישיבה קרה לי דבר שלא קרה קודם לכן. למדתי תורה עם בחור שבהמשך גם גר איתי בחדר. הוא אהב לטייל, ובגלל שאף אחד לא רצה לטייל איתו (כולם רצו ללמוד תורה, או לחילופין לישון בחדרים) – אני הצטרפתי. בטיולים הרגליים הארוכים האלה דיברנו הרבה (בעיקר על החברה שלו). ובתוך כל זה, אני התאהבתי בו. עד אותו זמן, הרגשתי רק משיכה מינית לגברים. משיכה מינית עוד אפשר איכשהו להכניס לתוך הקופסה של "יצר", אבל הדבר החדש שהרגשתי כבר היה רחב ועמוק יותר. לא רציתי כל כך לשכב איתו. אם כבר, רציתי לשכב לידו. לדבר. לצחוק. לשמוע אותו מנגן בגיטרה. זה כבר לא הרגיש כמו יצר. זה הרגיש כמו משהו שנוגע באיזה עוגן פנימי יותר שלי.
אבל עדיין לא ויתרתי על האפשרות שאולי מדובר ביצר שאפשר להילחם בו. עם תום שנת הישיבה, הלכתי לפסיכולוג שהבטיח 90 אחוזי הצלחה בהפיכת הומואים לסטרייטים. הפסיכולוג הזה סיפר לי שמשיכה מינית זה משהו שאנחנו לומדים, וכמו שאנחנו לומדים להימשך לגברים כך כל אחד יכול ללמוד להימשך לנשים. אז ניסיתי ללמוד להימשך לנשים. זה לא הצליח. לא כי לא הייתי שקדן בלימודים, ואפילו לא כי "אי אפשר לשנות נטייה מינית", אלא בגלל שבאופן עמוק גיליתי שאין מה ללמוד. זה לא איזה משהו חיצוני, כמו ידע באיזה תחום לימוד, שקודם נמצא מחוץ לי ואז אחרי לימוד נעשה חלק ממני. הבנתי שהאהבה שלי לגברים מאז ומעולם לא הייתה משהו ש"יש לי" ושיכול גם "לא להיות לי", אלא פשוט מה שאני.
לאנשים אחרים זה אולי קורה מסיבות אחרות, אבל אני חושב שלכולנו יש איזה רגע שבו אנחנו יוצאים מהארון בפני עצמנו. כשזה קורה, אנחנו מבינים שהומוסקסואליות איננה עוד איזה רכיב שנוסף לנו. אנחנו מבינים שהומואים זה מה שאנחנו.
גלולה להפוך לסטרייט היא גלולה להפוך לאיש אחר
לפעמים יוצא לי לשמוע את השאלה "אם יכולת לקחת גלולה ולהיות סטרייט, האם היית לוקח את הגלולה?". היום אני לא עונה "כן" ואני לא עונה "לא" על השאלה הזו. אני פשוט לא מבין אותה. אני כבר לא מסוגל לעשות את ניסוי המחשבה הזה, שבו אני מדמיין את עצמי "בדיוק כמו שאני" אבל סטרייט. אילו הייתי סטרייט, לא הייתי אני, אלא מישהו אחר. האהבה שלי לגברים מחופרת עמוק בתוך מי שהפכתי להיות, בתוך מה שבחרתי ללמוד, בתוך יחסיי עם המשפחה שלי, בתוך ההיסטוריה הפרטית שלי וזיכרונותיי.
פעמים רבות רבנים עונים כך להומו שפונה אליהם: "תראה, גם לנו יש כל מיני יצרים, וגם אנחנו נלחמים בהם". זה לא שהאמירה הזו של הרבנים נכונה או לא נכונה. היא בעיקר לא רלבנטית ולא עונה על השאלה. גם לי כהומו יש יצרים, ואני נלחם בהם, אבל היותי הומו אינו אחד מהם. מבחינה מושגית, המילה "יצר" כבר לא לוכדת את מה שאני. אני חושב שהפרידה מהמילה הזו, ההבנה שהיא כבר לא מועילה עבורי כדי להסביר את עצמי לעצמי, היא היציאה מהארון בפני עצמי.
ועוד קצת על נתנאל:
סטודנט לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטה העברית, גר בירושלים. יצא מהארון בגיל 19, מיד אחרי שהסתיימה השנה הראשונה בישיבה הגבוהה. מחפש לשלב בפילוסופיה את השיעור שלמד מלהיות הומו דתי בארון ומחוץ לו – למשל, איך זהות הומואית יכולה לרענן את האופן שבו אנחנו חושבים על הדת, ומה זה עושה לאדם כשבתקופה כלשהי בחייו יש לו תשוקות שהוא לא רוצה שתהיינה לו.
