קוויריות היא חריגות. אנחנו חורגות על מנת לשבור קודים ומגבלות, אנחנו לא מקבלות את הרצון להיטמע, להתנהל כמו כולן. אנחנו מכירות בכך שהמבנה של החברה שלנו יוצר עוולות ומנציח דיכויים.
"תנועת חזון" ביצעה השבוע קאמבק, שלט נתלה גם ברעננה עירי: "אמא ואבא זה משפחה, האומץ להיות נורמלי".
השבוע דווח על מקרה אלימות מזעזע שהתרחש בהוד השרון, אב רצח את בתו הקטנה, קרבן נוסף של הטרור המגדרי שמשתולל בארצנו. מיותר לציין שהסיפור הזה לא גרר תגובות מ"חזון".
התהייה האם להיטמע או לחרוג (שמועצמת פי כמה כאשר משתייכים לקהילה שמרנית) מתגברת סביב אירועים כאלה. לא ניתן להכחיש את האלימות שמתגלמת בתוך מודל המשפחה ההטרוסקסואלי-מונוגמי, ההיסטוריה הדכאנית של מוסד הנישואים מוכרת לכולן, למה שכשאנחנו נבצע את זה נהיה שונות?
אם נפנה לנתונים יבשים, נראה כי בישראל חיות 200,000 נשים המוגדרות נשים מוכות, כאשר חצי מיליון ילדים עדים לאלימות. 163 נשים נרצחו ב-14 שנה האחרונות על ידי בני זוגן. על פי אחת ההערכות המחקריות הבולטות, אחד/ת מכל שבע/ה ילדים/ות עברו פגיעה מינית במסגרת המשפחה. המשפחה הגרעינית ההטרוסקסואלית לא הוכחה כבטוחה למשתתפיה, יש לתהות מדוע זה המודל על פיו אנו מצופים לנווט את חיינו.
קיים סטנדרט כפול ביחס לזוגיות ומשפחה להט"בית. אנו אלה שצריכות להצדיק את קיומנו ולתרץ כיצד ילדינו לא ייפגעו משבירת מודל המשפחה. האחריות להסביר באמצעות נתונים יבשים ודוגמאות מדוע טיפולי המרה שגויים מוטלת עלינו. מדוע ההטרוסקסואלים ששואפים לחיות בזוגיות מונוגמית לא נדרשים להגן על זהותם שלהם? למה גברים הטרוסקסואלים סיסג'נדרים אינם נדרשים להצהיר כיצד ואיך יפעלו בדרכים שאינן-אלימות בתוך מערכות יחסים?
על אף עדויות, נתונים ואינספור סיפורים, מיתוס המונוגמיה ההטרוסקסואלית עומד איתן תחת הגנת טענת ה"טבעיות" (כאילו שיש משהו טבעי בקינוחי פרווה באולמי אירועים). מבנה כלכלי וחברתי הצליח להיטמע בתודעה הקולקטיבית כמשאת הנפש של כל אחד ואחת. הסיפור הרומנטי מנצח שוב ושוב את המציאות, שמודחקת למען הנורמליות. השיח הסוער סביב שאלת הגדרת מבנה המשפחה הסיח את דעתנו מכך שעלינו לשאול כיצד אנחנו יכולות להמשיך לנהל את חיינו לנוכח האלימות שמתרחשת מדי יום.
ובכן,
קראו לי סוטה, אבל בשלב זה אני מעדיפה להיות לא נורמלית.
