עלי קפלן-וילדמו
שבת היא כל כך קצרה בימים אלו – השבוע, שבת "לך לך", בקושי הספקתי לשטוף כלים מארוחת שבת ולתפוס שנ"ץ של חצי שעה, וכלת השבת כבר יצאה לדרכה, להראות שוב רק בשבוע הבא. אבל חשבתי לעצמי לפחות שיש לי עוד מלא זמן להגיע לאירוע של הערב, מסיבת הפרידה מבני אלבז, ממייסדי חברותא, שהייתה אמורה להתקיים במועדון בתל אביב. הרי בתל אביב העיר הלבנה לא מגיעים לשום מקום לפני 12 בלילה. אז יש זמן, חשבתי, כשהשבת כבר הגיעה לסיומה.
כמה טעיתי! כשפתחתי את הפלאפון אחרי תפילת ערבית קצת מאוחרת קראתי הודעות שמעידות על כך שהטרמפ לכיוון תל אביב כבר ברגע זה מחכה בחוץ. "מרכבתך ממתינה בחוץ" היו המילים המדויקות של ההודעה מידיד שלי באוטו. מרכבתי באמת נאלץ להמתין עוד קצת בחוץ, כי הייתי חייב לפחות להתגלח ולעשות *משהו* עם השיער. אחרי שחטפתי מהארון בגדים של חול (נוסעים, אחרי הכל, לתל אביב) לבשתי אותם ורצתי לאוטו עם שרוכים לא קשורים וחגורה ביד (אל תנסו את זה בבית. או בחדר מדרגות חשוך). אספנו עוד כמה ירושלמים ויצאנו לדרך.
הלחץ להגיע לתל אביב מיד בצאת השבת היה מפני שהמסיבה הייתה פרטית, רק לאנשי חברותא, וכל המועדון היה שלנו ללילה. שלנו עד ל11, כאשר המקום נפתח לציבור הרחב, או לפחות למעטים בציבור הרחב שלא מבינים שבאים למקומות כאלו רק בחצות. אז הגענו בשעה טובה ונכנסנו – שרוכים קשורים כהלכה וחגורה כבר מחזיקה את המכנס – ו… לא היתה שם נפש חיה מלבד די.ג'יי. הבית של חברותא, אבנר רנד. היה נראה שאנחנו היחידים במקום ששומעים את המוזיקה הכיפית שלו אבל מסע חיפוש קצר חשף את שאר חברי חברותא בחצר של המקום, נהנים עד כמה שאפשר מהאוויר התל אביבי וגם מוסיפים לו קצת צחוק, עשן של סיגריות ואווירה טובה.
האטרקציה העיקרית של החצר היה, כמובן, אורח הכבוד – בני, שחוגג את המוצ"ש האחרון שלו בישראל להרבה זמן, לפני הנסיעה שלו לשיקגו להתחיל את עבודת הפוסט-דוקטורט שלו. הוא הצטלם ודיבר עם האנשים הרבים שבאו לאחל לו נסיעה טובה ולהרים לחיים אחרון לכבוד הצלחה בחו"ל, עד לביקור שלו בחזרה בארץ כמובן. אנשי חברותא בפרט חייבים לבני תודה מאד גדולה כי בזכותו הקבוצה גדלה וצמחה לממדים רציניים כמו שהארגון היום.
התחלתי לנוע בין הפנים לחצר, קצת יושב עם אנשים בחוץ וקצת עומד בפנים עם הדי.ג'יי ומי שרצה לשמוע את המוזיקה במלוא עוצמתה. בגלל האופי החברתי של האירוע הזה, בניגוד אולי לפגישות הסדירות של חברותא, היו המון אנשים וגם אנשים שלא מגיעים לפגישות עצמן. אפשר היה לדבר עם הרבה אנשים שעוד לא הכרתי, וגם להאריך בדיבור כי אין דיון שמתחיל או הרצאה ששומעים. כמו כן הגיעו כמה בני ובנות זוג שלא באים לפגישות, והיה טוב לפגוש את העזר שכנגדם של כמה מהחברים. מסיבה היא טובה בזכות האנשים שם, ופה היו אנשים טובים. כיף לראות בחברותא חתך מאד רחב של אנשים וגילאים, כולם באים לחגוג ביחד אבל באים ממקומות שונים. אני לא היחיד שזכה להכיר הרבה אנשים חדשים באותו ערב.
הדי.ג'יי שלנו ביקש שנכניס קצת אנשים פנימה, כדי שנוכל ליהנות מהמוזיקה שלו ומהעובדה שכל המועדון, כולל רחבת הריקודים, שלנו לערב. מספר האנשים בפנים גדל, והמוזיקה הזיזה אותם לרקוד. היה מאד כיף לשמוע רוב של שירים עבריים מאבנר – אמנם כלת השבת הלכה לדרכה, ואנחנו במועדון, אבל כיף לזכור באיזו ארץ אנחנו, במיוחד לרגל יציאתו של בני אל מעבר לים התיכון.
האירוע הזה שהיה כל כך צמוד לצאת השבת עזר לנו ללוות את השבת שיוצאת, אבל בעיקר עזר לנו ללוות את בני ב"לך לך" האישי שלו, וכמובן אנחנו יודעים שיהיה לו מוצלח בדיוק כמו שהיה ה"לך לך" שקראנו עליו מהתורה בשבת הזאת. הכנסת אורחים והמאמץ הגדול שנדרש כדי לייסד קהילה יהודית הם דברים שלומדים מאברהם ושרה, ובני הביא אותם לתוך החיים שלנו. "מהר אהוב! כי בא מועד / וחנני כימי עולם" – כמו שמצפים לבוא השבת, מצפים לראות אותך בקרוב שוב אצלנו בני.
*
צחי מזומן
שלא כמו עלי, אותי לימדו בבית שלהגיע למסיבה פחות משעה לפני שעת ההתחלה זה לחלשים. כיוון שזה בעצם היה התירוץ של אמא שלי להתארגנויות של הרגע האחרון בזמן שאבא שלי כבר מחכה ליד הדלת, וכיוון שאנחנו תבנית נוף הורינו, הרי שהיציאה מהבית מירושלים שתוכננה לשעה מאוד סבירה, התעכבה והתעכבה, עד שבשמונה וחצי הגענו לאתגר האמיתי של אורח בתל אביב: חניה.
נחסוך לכם את התלאות, נספר רק שכשאני הגעתי המקום כבר שקק חיים, ואפילו על הרקדה נעו בספק ריקוד ספק תנועות "בואו נזיז את הידיים כדי לשמח את הדי ג'יי" יותר מחמישה אנשים. בכניסה עמד אייל שהפיק ביזע את האירוע והסתובב במרץ בין הנוכחים, משדל אנשים לקנות אלכוהול כדי שנוכל לעשות מסיבות שוב. אני את ליטרת הבירה שלי (+שני שוטים במבצע) תרמתי, ככה שרוב הערב קצת מעורפל עבורי. בכל זאת הבחנתי ביציאה באריה וגידי שויתרו על המינגלינג רק כדי לקבל יפה את פני הבאים ולגבות דמי כניסה שיממנו עוד מפגש וחצי של חברותא.
האמת היא שאני שונא מסיבות הומואים. הרעיון של להגיע לחדר מלא אנשים איתם יצאת פעם, לפעמים רק ללילה, תמיד מתגלה ברגע האמת כבעייתי. הרי לא את האקס המיתולוגי איתה אתה בקשרים טובים תפגוש שם, אלא דווקא את זה ששכחת להתקשר אליו בסוף לעדכן שנגמר, או את ההוא ששבר לך את הלב כשהתברר שבעצם הוא לא בנוי לקשר. איתך.
אבל מייסד חברותא עוזב אותנו רק פעם בחיים, ואם למישהו מגיעה מסיבת פרידה ראויה הרי זה בני, שכבר שנתיים וחצי מניע המון פעילים מסורים ומקדיש המון מזמנו לחברותא, והפעם באנו להקדיש לו קצת זמן איכות משלנו. לולא חזונו, מרצו ויכולותיו להתמודד עם המון המון אנשים דעתניים, דתיים ואחרים, בבית הפתוח שייסד את חברותא ובקבוצה עצמה – לולא בני לא היה מקום בו המון הומואים דתיים ודתל"שים יכולים להיפגש למסיבה מהנה באמת.
ודווקא היה נחמד. בני היה שמח, שתיים וחצי לסביות באו לחגוג איתנו, החצר המתה אנשים שהוציאו מהארון בגדים יפים, ואפילו השיחה עם ההוא שחלף בחיי ולא ראיתי כבר חמש שנים (מה אתם יודעים, הוא יצא מהארון בינתיים) הייתה משעשעת במיוחד.
בקיצור, אני עדיין לא אוהב מסיבות, אבל אם כבר, כנראה שזו הקבוצה לחגוג איתה.
