השבתי בשלילה שלש פעמים לפחות. מה לי ולהומואים. הנושא נראה לי זר, מטריד ומפחיד. לפתע הרגשתי קרבה מוזרה לזמרים פופולריים מסוימים שמעדיפים להסתיר את נטייתם מפחד מה יאמרו. אמנם לי לא הייתה שום "נטייה" להסתיר, אבל בהחלט פחדתי להיות חיה פוליטית מדי, להזדהות עם מיעוטים. מה אני צריכה שיסתכלו עליי במבט שיפוטי, עקום, שיגידו שאני רפורמית, נאו-רפורמית או קונסרבטיבית לשעת הדחק. חסרות לי צרות?
אבל באתי בסופו של דבר למפגש אלול של חברותא. בעיקר כי לא הסכמתי לקרוא לעצמי פחדנית.
הפאנל לא היה משהו, אבל הערב כן היה, האנשים, השיחות שאחרי. מאז הפסקתי לפחד, אבל בני משפחתי רק התחילו, בעיקר כשאנחנו מתארחים אצל חברים. ("שוב אימא עם הג'וק החדש שלה, שוב היא מדברת על 'הדברים האלה' ואנחנו נחפש זבובים על הקירות או ננסה להעביר נושא".)
חיפשתי קבוצת תמיכה לאוהדי הומואים דתיים, ובינתיים מצאתי תומך אחד, ידיד שהוא גם רב, ולהפך. בואי לשיעור שלי בנושא, אמר לי יום אחד. באתי, ברחתי. לא יכולתי לשאת את השנאה שעלתה מאיש אחד בקהל. לקחתי אותה אישית, כי עכשיו כבר מדובר בחברים שלי. הבנתי: ארוכה הדרך לחירות.
ערב פסח היום, ואני חושבת על חירות ושיעבוד. היהדות הפרטית שלי ניצבת מול עולמם של ההומואים הדתיים במעין חשש מהול בסקרנות ואפילו תקווה. מפני שהסיפור שלהם הוא מקרה קצה של מתיחת גבול, של תפילה לחופש פנימי, וקריאה-תחינה לפרשנות מחודשת של ההלכה.
אם היהדות תתמודד אִתם, היא תתמודד עם נושאים אחרים שהביא העולם המודרני – תבחרו אתם. (פרשת סוטה המקראית, הקשה, אני משננת, שונה לחלוטין מהסוטה החז"לית המרוככת. כגון עין תחת עין המדמם – הפך בתורתם של חכמים לממון. כגון הלל הזקן שהמציא פרוזבול ושינה את דיני השמיטה. האם תבוא גאולה דומה גם לפסוק ההוא בספר ויקרא?)
אני רוצה להאמין שאלוקים לא מצפה מאתנו לחיות עם לב שבור תמידית, בבדידות נצחית ובאי-שלמות קבועה, ואף על פי שתיאור זה מגדיר לא מעט אנשים בעולם אני רוצה לקוות שהוא אינו גזֵרת גורל להומוסקסואל שנולד בחברה דתית.
בליל הסדר הקרוב אחשוב עליכם, חברים חדשים. אתפלל בשבילכם, ובשבילנו גם, שנזכה לחצות את הים סוף הפרטי שלנו בלי פחד, שבקצהו תחכה לנו ארץ מובטחת, ואם לפניה חייב להשתרע איזה מדבר, אז שהמסע בו יהיה לא קשה מדי, ויהיו בו מספיק מים וחברים.
שיהיה פסח גם שמח וגם כשר. שנהיה נוקבים, אמתיים, שמחים ובני חורין, וכמונו גם התורה שלנו.
***
ובעיצומן של הניקיונות לפסח, שמעתי את השיר הזה ששרה חוה אלברשטיין וחשבתי שמתאים להזכיר אותו כאן. קצת כמו שיר השירים שיקראו עוד מעט, גם את השיר הזה, את ה"אתה" שבו, אפשר להקדיש לקב"ה, או לאנשים, או גם וגם.
הלוואי ויחדל הפחד.
חג חירות שמח,
חיותה
באמצע חיי
(מילים: נילי; לחן: חוה אלברשטיין)
באמצע חיי יותר או פחות
נעצר העולם רעדו הטפחות
קרסה הבמה עליה שיחקתי
ואני מילותיי שכחתי.
באמצע חיי הקיץ חלף
מה עוד אבקש
סגריר על הסף
להמשיך ולנוע בלי סער בלי אש
עשבים שוטים לעקור ולנכש
ואשר יבוא יבוא
ואשר יהיה יהיה
ואני על מאומה כבר לא אתעקש.
באמצע חיי, יותר או פחות
באמצע אפור, באמצע שחור
היו אנשים בחדר בלי אור
והיית אתה.
באמצע חיי יותר או פחות
נעצר העולם, רעדו הטפחות
וביקשתי על נפשי רק אחת לא יותר
עשה שילחש "אני בא לקראתך"
עשה שיחדול בו הפחד
עשה שיבטח, עשה שיאהב
תן בו הכוח אל מול אהבתי
תן בו הכח אל מול שתיקתו
נסוך את שיקוי החיים לדמו
שחרר אהבה מכלא לבו.
באמצע חיי יותר או פחות
נעצר העולם רעדו הטפחות
וביקשתי על נפשי רק אחת
רק אותך
לא יותר
לא אחר
לא יותר.
