ובני ישראל יוצאים ביד רמה – תרגומו בריש גלי, היינו לא ביד רמה נגד אחרים בגאווה וגאות, רק שהם בני חורין בלי יראה ופחד משום אדם

(מי השילוח לר' מאיז'ביצה, ר' מרדכי יוסף ליינר, ח"א, פר' בשלח, ד"ה ובני ישראל)

השנה החדשה של הלוח העברי מתחילה באביב. האילנות מלבלבים בשיא הפריחה ואנחנו שוב מנסים להרגיש בני חורין. לחג הפסח הרבה משמעותיות בעבור כל יהודי – ובפרט ליהודי ההומוסקסואל הדתי.

במסורת הקבלית-חסידית יש הבנה מעניינת של חג הפסח, שקשורה לאו דווקא לשחרור מהעבדות הפיזית, אלא ליציאה מהגלות הרוחנית. פסח בחסידות נדרש "פה-שׂח", כלומר פה מדבר. והסיפור של יציאת מצרים הוא תנועה מבפנים החוצה, מִשְתיקה כפויה ואילמת לְשיח ארוך.

יציאת המצרים מתחילה משעבוד, "וירד יעקב מצרימה" – אנוס על פי הדיבור. יכולת הדיבור והביטוי העצמי של העבד היא הראשונה שנפגעת בעבדות. לכן בני ישראל מאבדים לאִטם כל יכולת להתבטא. לכן גם כשהם זועקים להשם על הקושי ועל המצוקה של שעבוד מצרים, כתוב "ויאנחו מעבודה קשה". מרוב שעבוד אנשים מאבדים את היכולת לדבר.

את הכפייה האילמת הזו בא לתקן ליל הסדר. בלילה הזה אנו לוקחים לעצמנו את כל הזמן כדי לספר, לדבר ולתאר בפירוט את כל הסיפור האישי שלנו. "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

פסח הוא מעין חג של פסיכואנליזה קבוצתית, חג שבו אנו גואלים את עצמינו על ידי הדיבור. אנחנו מספרים גם על דברים שאולי היינו מעדיפים שלא לזכור – על כך ש"עובדי עבודה זרה היו אבותינו" ועל כך ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". הגאולה שלנו היא דווקא ביכולת הדיבור הזו. בהפיכת פסח לפה-שׂח.

בליקוטי המנהגים שנהג ר' שלמה קרליבך זצ"ל (מופיע גם ב"אגדת קרליבך" וגם בספר "לב השמים" על פסח) מופיע מנהג מעניין שר' שלמה כנראה ראה בו מנהג של ממש בליל הסדר. הוא הורה לשים על שולחן הסדר יומן אישי למי שמנהל יומן. זאת מתוך הבנה כי יומנו האישי של כל אדם הוא מספר את הסיפור האישי שלו, מה שמכונה היום ה"נרטיב". וזו המטרה שלנו בסיפור על יציאת מצרים – לתת לכל אחד את התחושה של הגאולה האישית. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

האהבה ההומוסקסואלית הייתה ועודנה בעבור רבים נושא שאסור לדבר עליו. הסופר אוסקר ויילד קרא לה "אהבה שאינה מעזה לומר את שמה". הצורך להישאר בארון ולשמור על הסוד המעיק היה למעמסה הבלתי נסבלת עבור רבים מאתנו. יהי רצון שבליל הסדר כל אחד יוכל להשיח את אשר על לבו ולזכות לגאולה.

היבט נוסף שיש לליל הסדר הוא שזה חג מאד משפחתי באופיו. המעניין הוא שהמשפחיות שהחג הזה לבש בחברה הישראלית דווקא דומה מאד לאופיו המקורי של החג בתורה. כי אם בסוכות, למשל, "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", הרי שבפסח כולנו מתחלקים למשפחות, כדי לאכול את קורבן פסח וכל אחד חייב למצוא לעצמו משפחה.

את המשפחתיות של חג הפסח הרבה פעמים נוהגים לתאר, כ"דביקה", "מעיקה" ו"חונקת". זה בוודאי נכון כשנאלצים להישאר בארון והחג הופך לפסטיבל הסיוט של הדודות הפולניות שמתעניינות בכפייתות בשידוך שלך. אך קיימת אפשרות להפוך את ליל הסדר לחוויה שונה מאוד. לחוויה שבה נוכל להתחבר מחדש אל המשפחות ואל האנשים הקרובים אלינו, לא מתוך הסתרות, סודות ושקרים, אלא מתוך גילוי הלב. מתוך שאיפה להיות בני חורין אמתיים.

חג אביב שמח וכשר לכולם,

זאביק