"לשכנו תדרשו ובאת שמה" – מאה שנות יצירה הלכתית גאה
פתיחה
בשנת 1906 פרסם אליעזר בן־יהודה בעיתון "הצפירה" מאמר בשם "אנדרוגינוס", ובו כתב: "בזמן האחרון החלו חכמים רבים לערער על חומר הדין המחליט את הנטייה הזאת ללא טבעית ומותח עליה ענש קשה. החכמים האלה אומרים כי הטבע ולא הבריות האלה חייבת בדבר."
במאמר הזה למדה העברית, בהיסוס ראשוני, לדבר על דבר חדש. שפת המקורות שירשה ידעה לדבר על מעשים – משכב זכר, איסור "לא ילבש" – ועל עונשם. ואילו כאן מתנהל לראשונה, גם בעברית, דיון על נטייה: על "חכמים" – קרי, אנשי המדע – הטוענים שהטבע הוא שחייב בדבר, כלומר שמדובר בתכונה של אדם ולא בבחירה של רגע. בן־יהודה, שקרא בשקידה את הפרסומים המדעיים מגרמניה, ייבא אל העברית שאלה שנולדה הרחק ממנה.
ומכאן השאלה שהרשומה הזאת יוצאת אליה: מתי למדה לדבר כך גם שפת ההלכה? מתי מתחיל הדיון ההלכתי המודרני – זה שבבסיסו מונחת נטייה או זהות, ולא מעשה עבירה? התשובה מוליכה דרך ברלין ופראג, ירושלים ואלטונה, ניו יורק ותל אביב, והיא מספרת סיפור של תזוזה איטית אחת, בת מאה שנה: מכתיבה הלכתית על להט"בים לכתיבה הלכתית של להט"בים. מן התופעה שדנים בה, אל האדם המשתתף בדיון, ולבסוף אל היוצר הכותב בעצמו.¹
עטיפת "השיבה לסדום" מאת עפרי אילני (עם עובד, 2026)
עטיפת "השיבה לסדום" מאת עפרי אילני (עם עובד, 2026)
תחנה ראשונה · ברלין, 1897–1908: נולדת זהות, נולדת מילה
בשנת 1897 התכנס בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. באותה שנה עצמה, בביתו של רופא יהודי בברלין בשם מגנוס הירשפלד, נוסד "הוועד המדעי־ההומניטרי" – הארגון הראשון בעולם שנאבק למען זכויות הומוסקסואלים. בצירוף המקרים הזה פותח ההיסטוריון עפרי אילני את ספרו "השיבה לסדום" (עם עובד, 2026), ומראה עד כמה לא היה זה צירוף מקרים: התנועה הציונית ותנועת השחרור ההומוסקסואלית נולדו מאותו הקשר גרמני, כתאומות היסטוריות. אילני אף טובע לתופעה מונח – "הומו־שמיות": "היהודי" ו"ההומוסקסואל" היו שתי דמויות־אחר מקבילות בדמיון הגרמני של התקופה, שתיהן ממוינות כ"סוג" אנושי חריג, שתיהן מושא לתיאוריות "מדעיות".
כדי להבין מה בדיוק נולד שם צריך לעמוד על היפוך אחד. עד המאה התשע־עשרה הייתה ההומוסקסואליות חטא או פשע – קטגוריה של מעשה שאדם עושה. במחצית השנייה של המאה היא נעשתה זהות – קטגוריה של אדם. הירשפלד דיבר על "מין שלישי": נטייה מולדת, לא חטא ולא מחלה, ומכאן תביעתו המפורשת לבטל את סעיף 175 לחוק העונשין הגרמני. ומולו קמו יריבים מבית: בנימין פרידלנדר, אדולף ברנד וחוג כתב העת Der Eigene, ואחריהם הנס בלוהר, דחו את מודל "המין השלישי" כמסרס ומפתולוגי, והציעו תחתיו אידיאל של "אחוות גברים" (Männerbund) כיסוד התרבות; בלוהר אף טען, בספרו על תנועת הנוער "ציפור הנדוד" (1912), שהאהבה בין גברים – לא המשפחה – היא הבסיס ליצירת חברה ולקידמה תרבותית. שתי האסכולות חלוקות כמעט על הכול,³ אבל על דבר אחד אין ביניהן ויכוח: יש כאן זהות, ולא רק עבירה.
השיח הזה לא נשאר בגרמנית. כבר ב־1902 הסעירה את גרמניה התאבדותו של התעשיין פרידריך אלפרד קרופ, שהייתה למשל מכונן בשיח הגרמני. וב־1907–1908 התפוצצה הפרשה הגדולה מכולן: הנסיך פיליפ צו אוילנבורג, ממקורביו הקרובים של הקיסר וילהלם השני, ואישים נוספים בחצר הקיסר הואשמו בקיום יחסים הומוסקסואליים. הפרשה הפכה לסקנדל בינלאומי – והעיתונות העברית סיקרה אותה בשקידה. "המצפה" ו"הזמן" כתבו עליה בלשון המסורתית "משכב זכר", אבל לצידה נטבע מונח חדש: "בעלי מין במינו". רגע לידתה של מילה. העברית נאלצה להמציא שם לדבר שהמונח ההלכתי הישן כבר לא כיסה – לא מעשה שנעשה, אלא סוג של בני אדם. מאמרו של בן־יהודה, שנשען אף הוא על הפרסומים מגרמניה, היה חלק מאותו גל עצמו.
השאלה נוסחה אפוא, בגרמנית וגם בעברית. נותר לראות מה יעשו איתה קוראי העברית שתורתם אומנותם.
מגנוס הירשפלד, 1929 (ויקישיתוף, נחלת הכלל)
קריקטורה מהשבועון "קלאדראדאץ'", ברלין, אוקטובר 1907 – בעיצומה של פרשת אוילנבורג (ויקישיתוף, נחלת הכלל)
מלחמת העולם הראשונה מצאה את הראי"ה קוק באירופה, והוא שהה בה שנים אחדות. שם, ב־1915 או 1916, כתב קטע שיודפס לימים ב"אורות הקודש" תחת הכותרת "תהפוכות הנטיות הטבעיות" (מקורו בקובץ השישי של "שמונה קבצים"). וזה לשונו במלואו:
"ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטיה הטבעית שיש לאיזה בני אדם מראשית יצירתם למשכב זכר, ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה, אבל דבר אלהינו יקום לעולם, וכבר פירש בר קפרא על זה, תועבה, תועה אתה בה, שהיא נטיה רעה, שצריך אדם, וכללות האדם, להלחם עליה. ומקצת הטינא שאולי תמצא אצל יחיד באופן שאי אפשר לעקרה, זה ראו חכמים מראש, ואמרו על זה, כל מה שאדם רוצה כו', משל לדג הבא מבית הציד רצה צלי שלוק מבושל אוכלו. ובזה העמיקו בטבע האדם עד לחמלה על המקולקלים בראשית יצירתם. ומכל מקום העירו, חגרין מפני מה הויין מפני שהופכין את שולחנם, ואף על פי שאינה הלכה, מכל מקום היא שיחה של מלאכי השרת, דהיינו חכמים הדומים למלאכי ד', וכל עם ד' על פיהם יחנה ויסע. וכל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר, וישנא תהפוכות. ודרך ישרים סלולה."
הראי"ה קוק, 1924 (ויקישיתוף, נחלת הכלל)
פתיחת הקטע מפתיעה בעדכניותה – תיאור מדויק של הסקסולוגיה החדשה ושל תביעתה הציבורית. את ה"התעוררות" הזאת לא צריך היה לפגוש בברלין דווקא; היא כבר דיברה עברית, בעיתונים שקרא כל משכיל עברי.
הקטע הקצר מחזיק שלוש תנועות בבת אחת. ראשית, הודאה: "ומקצת הטינא שאולי תמצא אצל יחיד באופן שאי אפשר לעקרה" – יש נטייה, אצל יחידים, שאינה ניתנת לעקירה. שנית, קריאת חז"ל כמביני נפש האדם: "ובזה העמיקו בטבע האדם עד לחמלה על המקולקלים בראשית יצירתם" – חמלה, מילה שעוד תחזור הרבה בסיפור הזה. ושלישית, פתרון: סוגיית "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה" ומשל הדייג, שאוכלו צלוי, שלוק או מבושל – כלומר הטיית התשוקה אל האישה. הפתרון הזה מסגיר את גבולות התפיסה: בעיני הראי"ה זהו חשק למעשה, שאפשר לנתבו; את הזהות החדשה – האדם שהנטייה מגדירה אותו – הוא עדיין אינו רואה. וגם את המקום הוא מרחיק: "וכל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר" – התופעה, בעיניו, שייכת לשם, לא לכאן. אין זו פסיקה אלא הגות הנושקת להלכה; אבל זו ההתמודדות הרבנית הראשונה עם "המדע החדש", והיא נכתבה – שוב – באירופה.
באותן שנים ממש חי בפראג צעיר יהודי בורגני בשם מרדכי גאורג לנגר, חברו של פרנץ קפקא, שעשה את המעשה ההפוך מכל סביבתו: עזב את בית אביו ועבר אל החצר החסידית של האדמו"ר יששכר דב רוקח מבלז. ב־1923 פרסם בפראג ספר בגרמנית, "הארוטיקה של הקבלה" (Die Erotik der Kabbala), שהוסיף להידפס עד 1937. אילני מקדיש לו פרק שלם ומראה כיצד בנה לנגר, בכלים פסיכואנליטיים, תיאולוגיה הומו־ארוטית מתוך מקורות הקבלה והחסידות: יחסי צדיק וחסיד כתחליף לזיווג הזוגי; "סבא דמשפטים" שבזוהר כמקבילה יהודית ל"משתה" האפלטוני; "ואהבת לרעך כמוך" כיסוד לאהבת גברים; ואפילו פרק על התפילין כאובייקט טוטמי. את מאמריו פרסם, בין היתר, ב"אימאגו" – כתב העת הפסיכואנליטי של פרויד. מדרש אחד מילא בעולמו תפקיד מפתח: המדרש שלפיו פוטיפר עצמו – לא רק אשתו – חשק ביוסף (סוטה יג ע"א). לנגר לא כתב הלכה; הוא כתב יצירה. אבל הוא התקדים המוקדם ביותר לסובייקט דתי הכותב את עצמו אל תוך ארון הספרים היהודי – עשרות שנים לפני שפוסק כלשהו יפנה אליו מילה. הוא מת במרץ 1943.
באותה העת, בירושלים של ראשית המנדט, חי האיש שגילם את המתח הזה יותר מכולם: יעקב ישראל דה־האן, משורר ועיתונאי יהודי־הולנדי שהיגר לארץ, הצטרף לישוב הישן ונבחר להנהלת ועד העיר לקהילת האשכנזים, עד שנעשה נציגם הבולט של החרדים מול שלטונות המנדט. "מנהיגי החרדים, ובראשם הרב זוננפלד," כותב אילני, "החזיקו מצידם את האיש המשכיל בעל הילת הקסם הרומנטי, והוא זוכה להערצה בחוגים חרדיים עד היום." באותן שנים עצמן הוא כתב שירי חן למושל הבריטי של ירושלים – "גֶּנֵרַל רוֹנַלְד סְטוֹרְס, יָדֶיךָ חַסֻנוֹת / מוֹשְׁלוֹת בִּירוּשָׁלַיִם הַקְּדוֹשָׁה" – וקיים קשרים רומנטיים עם צעירים ערבים. שירו "ספק" מזקק את הכפילות לארבע שורות:
לְמִי אֲנִי מַמְתִּין וּמְיַחֵל
כְּשֶׁהַשֵּׁנָה יוֹרֶדֶת עַל הָעִיר?
כָּאן, מוּל הַכֹּתֶל: הָאָמְנָם לָאֵל?
אוּלַי לַמָּרוֹקָנִי הַצָּעִיר?
אילני עצמו מזהיר מקריאה אנכרוניסטית: דה־האן הכיר את המונח המודרני ובחר שלא להשתמש בו, ושיריו הם בעיקר עדות רגשית ולא תעודת זהות. וצריך לומר גם את ההפך: אין בהערצה החרדית שום "קבלה" של נטיותיו. הדברים התקיימו זה בצד זה, לא זה עם זה. ב־1924 נרצח דה־האן; הכדורים, רומז אילני, "באו מכיוון אחר" – אבל זה כבר סוטה מהסיפור.
הוגה, מקובל־משורר, פוליטיקאי־משורר: שלושתם סובבים סביב השאלה החדשה, ואיש מהם אינו פוסק בה. מה שחסר כאן עדיין הוא הרגע שבו יושב פוסק מול תופעה שיש לה שם, ציבור ותביעה – ומשיב לה בלשון התשובות. והרגע הזה נולד לפני מאה שנה בגרמניה.
מרדכי גאורג (ג'ירי) לנגר (ויקישיתוף, נחלת הכלל)
יעקב ישראל דה־האן (ויקישיתוף, נחלת הכלל)
הפעם הראשונה שבה פוסק מחווה דעה על התופעה המודרנית ממש – ובמילים מדויקות להפליא, גם אם לגנאי – מתרחשת, איך לא, בגרמניה של רפובליקת ויימאר. מה שהיה עשור קודם לכן עניינם של חוגים סגורים ואוסף ידיעות "שערורייתיות" בעיתונים נעשה תרבות גלויה ונוכחת במרחב הציבורי. הרב מאיר לרנר, רבה של קהילת אלטונה שליד המבורג – מהקהילות הוותיקות והמיוחסות של יהדות גרמניה – ראה את ויימאר משנה את פניה מול עיניו, והגיב בכלים של פוסק.
בשו"ת שלו, "הדר הכרמל" (ראה אור בלונדון, 1971), מתועדות תגובותיו למהפכת המגדר הוויימארית כולה. הוא נשאל "על דבר נשים שמגלחות ראשן כמו גברים", ופוסק, במפתיע, לקולא: כשאין בדבר כוונה להידמות לגבר – אין בו איסור. אך אין לחשוד בו בליברליות יתרה: באותן שנים גינה את זכות הבחירה לנשים כמזימה רפורמית שנועדה "להרוס תורתנו הקדושה", ותבע מקהילתו לפרוש מאיגוד הקהילות אם תונהג. ובתוך המכלול הזה, בחלק א של הספר (סימן סג), הוא כותב על גברים הומוסקסואלים: "נמצאו גם היום קצוניים שטועים לאמר שכל גבר בן חורין לעשות עם גופו ככל העולה ברוחו, אבל תורתנו אמרה את זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא, והמתוקנים שבאומות קיימו חק תורתנו."
המשפטים האלה מופיעים בתוך משל שלם: אומות העולם הן הסיר, תרבותן הבשר, וישראל – נותני הטעם; תפקידם להעמיד סטנדרט מוסרי לעמי אירופה, ולגרמנים בפרט, שכבר קיבלו עליהם בעבר "לשמור משמרת התורה". בניגוד לראי"ה, זהו דיון מודרני לגמרי, הקושר בין מיניות ובין דמות הגבר, המוסר והלאומיות, ומייחס לתופעה את ה"עראיות" של התרבות הוויימארית. ושימו לב מה בדיוק ראה לרנר: לא יצר, לא מעשה בודד – אלא "קצוניים" הטוענים טענה עקרונית על חירות האדם בגופו. תמצית התנועה שייסד הירשפלד, מנוסחת בעברית רבנית.
לרנר דחה את התופעה מכול וכול. אבל הוא ראה אותה: תופעה בעלת שם, ציבור ותביעה ציבורית. הוא הראשון שהשיב לה בלשון ההלכה ומכאן אפשר להתחיל לספור.
מתוך שו"ת "הדר הכרמל", חלק א, סימן סג (לונדון, 1971)
ואז השעון כמעט נעצר. מ־1933 ואילך השאלה נעלמת כמעט כליל מן הכתיבה ההלכתית. הרדיפות, המלחמה, השמדת יהדות אירופה, ואחריהן שיקום הקהילות והקמת המדינה – כל אלה דחקו שאלה של מיעוט בתוך מיעוט אל מחוץ לסדר היום. הפוסקים שהיו עשויים להמשיך את שיחו של לרנר עסקו בעגונות, בכשרות ובבניית קהילות מאפס.
הנושא עצמו לא נעלם מן העולם. המשפט המנדטורי בפלשתינה קבע ב־1936 עשר שנות מאסר ל"מי שישכב עם אדם אחר שלא כדרך הטבע",² והפסיכיאטריה העברית הצעירה דנה בתופעה בהרצאות ובכתבי עת. אך אפילו כשמגנוס הירשפלד עצמו ביקר בפלשתינה בשנת 1932, הרצה בתל אביב ובירושלים, התראיין ל"הארץ" ול"דאר היום" וביקר בקיבוץ בית אלפא – ולא נרשמה, ככל הידוע, ולוּ תגובה רבנית אחת. שולחן הכתיבה ההלכתי שתק כמעט ארבעים שנה.
אמרנו "כמעט" כי ישנו סייג אמריקאי אחד: כשפרסם אלפרד קינסי את הדו"חות שלו על ההתנהגות המינית של האמריקאים (1948, 1953) נאלצו גם מנהיגים יהודים להגיב. העיתונות היהודית מיהרה לדווח כי "היהודים מתנהגים טוב יותר" וכי שיעורי ההומוסקסואליות אצלם נמוכים; רבנים – מהרפורמים ועד האורתודוקסים – גינו את ה"סנסציוניות" של הדו"חות ("עלבון לכל הנשים", אמר אחד מהם), וההומוסקסואליות עצמה נותרה כמעט בלתי־מוזכרת. תגובה ציבורית – אך עדיין לא כתיבה הלכתית. הדיון ההלכתי ישוב רק כשתשוב היציבות – ובד בבד תיוולד באמריקה תנועה שתכפה את השאלה מחדש.
ביוני 1969 פרצו מהומות סטונוול בניו יורק והולידו את תנועת השחרור הגאה האמריקאית; ב־1973 הוציאה האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית את ההומוסקסואליות מספר האבחנות; ובאותן שנים ממש קמו בלוס אנג'לס ובניו יורק בתי הכנסת הלהט"ביים הראשונים. השאלה ששקטה ארבעים שנה שבה אל שולחנם של פוסקים – הפעם מעברו השני של האוקיינוס.
את הדיון האמריקאי פתח הרב נורמן לאם, מבכירי האורתודוקסיה המודרנית: מסה שפרסם ב"ג'ואיש לייף" של ה־OU בינואר 1968 הציתה פולמוס רבני חוצה־זרמים, וערך שכתב לשנתון האנציקלופדיה יודאיקה (1974) נעשה לעמדה האורתודוקסית־מודרנית המכוננת לדור: "תועבה היא מאוסה על פניה, ואין להוסיף עליה הגדרה או הסבר" – ולצד זאת חידושו הגדול: ההומוסקסואל ה"אמיתי" הוא בגדר אנוס, ואונס רחמנא פטריה. הערך ראה אור חודשים ספורים אחרי שהאגודה הפסיכיאטרית האמריקאית הוציאה את ההומוסקסואליות מספר האבחנות – אך אצל לאם ה"אונס" נותר פיקציה הלכתית פנימית, שאינה תלויה באבחנות הפסיכיאטרים.
תשובתו של הרב משה פיינשטיין משנת 1976 (אגרות משה, אורח חיים ח"ד, סימן קטו) היא המפורסמת שבתשובות הדור: "למשכב זכור ליכא שום תאוה מצד הבריאה וכל התאוה לזה הוא רק תועה מהטבע לדרך אחר… שיצר הרע זה אינו אלא מחמת שהוא דבר אסור שהוא כמו להכעיס ח"ו." חמישים שנה אחרי שלרנר ראה מולו תופעה, פיינשטיין מכחיש את עצם קיומה – לא את קיום המעשה אלא את קיום התשוקה: תאווה כזאת אינה מצויה בטבע כלל, וכל־כולה מרד ביוצרהּ. ההכחשה עצמה נעשתה עמדה הלכתית. והנה פרט מסקרן: באגרות משה עצמן מצויה גם תשובה מעשית שמכירה במציאות – בעל ש"שטוף בזה שיותר נהנה ממשכב זכור ממשכב נשים הוא ודאי קידושי טעות" (אבן העזר ח"ד, סימן קיג). ההכחשה העקרונית שייכת לסירוב להכיר בנטייה המינית, אך אינה שוללת הכרה מעשית בחטא עצמו ובתפוצתו – שתי אלה משמשות אצלו בערבוביה. באותה שנה ממש כתב גם תשובה על נשים "מסוללות" – עדות לכך שהשאלות החלו מגיעות מכל עבר.
שנתיים אחר כך, באפריל 1978, ישב הרב יוסף דב סולובייצ'יק בניו יורק עם קבוצת פסיכולוגים ועובדים סוציאליים אורתודוקסים, ונשאל אם יש מטופלים שאסור למטפל דתי לקבל. בהקלטת המפגש הוא משיב בזהירות של פוסק ובקשב של איש חינוך: אם החוזה הטיפולי כולו נועד להצדיק את המעשים ולעקור את רגש האשמה – אסור לקבל את המטופל; אבל אסור גם לדחות שום אדם, שכן בכל אדם טמון פוטנציאל של תשובה, ועל המטפל לעבוד מתוך אמונה באדם. ניתן להבחין כאן כיצד בשיחה עם מטפלים, על אדם קונקרטי שיושב בקליניקה, אי אפשר להכחיש את קיום התשוקה – אפשר רק להתווכח מה עושים איתה. הרב החתום יותר מכל רב מודרני על דגם העקידה כדגם דתי, מגלה פה רכות, גם אם מוגבלת מאוד, כלפי המטופל הזקוק לסיוע.
בזרם הקונסרבטיבי התגלגל הדיון למקום אחר לגמרי – אל ועדת ההלכה של התנועה. וכאן דרושה מילה של רקע. בראשית המאה העשרים היו הגבולות בין הזרמים באמריקה נזילים להפליא: ארגון הגג האורתודוקסי, ה־OU, נוסד ב־1898 בידי הנהגת בית המדרש לרבנים הקונסרבטיבי (JTS) עצמו; רבים ממנהיגי התנועה הקונסרבטיבית הצעירה באו היישר מן העולם האורתודוקסי המזרח־אירופי והגדירו את עצמם אורתודוקסים; ורק במחצית הראשונה של המאה התגבשו שני הזרמים, בסכסוכים הולכים ומחריפים, זה מול זה. כשהגיעה שאלת ההומוסקסואליות אל הוועדה, היא פגשה תנועה שעסוקה עד צוואר בשאלת זהותה שלה. ברקע עמד גם הזרם הרפורמי: החלטה של פדרציית נשות ההיכל עוד ב־1965 וקליטת בתי הכנסת הגאים לאיגוד קהילותיו באמצע שנות השבעים הגבירו את הלחץ על התנועה הקונסרבטיבית להגדיר עמדה משלה.
ב־25 במרץ 1992 הכריעה הוועדה ברוב גדול: אין להסמיך להט"בים מוצהרים לרבנות ולחזנות, ואין לערוך טקסי נישואין או מחויבות – ובד בבד, להט"בים מוזמנים כחברים שווי זכויות בקהילות ובמוסדות החינוך. תשובת הרב יואל רות, שאושרה באותו מעמד, קבעה שהאיסורים בתוקפם, ולמי שאינו יכול לשנות את נטייתו נותר מוצא הלכתי אחד: פרישות. מאחורי ההכרעה עמד זיכרון טרי – ההחלטה מ־1983 להסמיך נשים לרבנות קרעה מן התנועה את אגפה השמרני, וההנהגה חששה שוויתור נוסף יפיל את סמכותה ההלכתית. ההכרעה השמרנית של 1992 הייתה, במידה רבה, תוצר של פחד מפילוג. ובשטח? סטודנטים להט"בים בסמינר הקימו תא חשאי בשם "Incognito Club", וב־1993 קם ארגון אקטיביסטי שהחל לקיים בסמינר סדנאות שמטרתן "להעביר את הדיון מהמישור ההלכתי המופשט אל המישור האנושי־האישי".
בדצמבר 2006 התהפכה התמונה. הוועדה אימצה במקביל שתי תשובות סותרות – מנגנון דעת המיעוט שלה, שנקבע עוד ב־1972, איפשר זאת – והרב רות התפטר במחאה. התשובה המקלה, מאת הרבנים אליוט דורף, דניאל נבינס ואברהם רייזנר, עשתה שני מהלכים: צמצמה את איסור התורה למעשה אחד ויחיד – "התורה אוסרת משכב אנאלי בין גברים, לא פחות ולא יותר" – והפעילה על כל השאר את הכלל התלמודי "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה" (ברכות יט ע"ב). על תביעת הפרישות של 1992 כתבו השלושה משפט שנעשה מטבע לשון: הלכה כזאת "אינה תובעת גבורה – היא מזמינה כישלון". ראויים לתשומת לב גם שוליה של התשובה: היא נפתחת בציטוט מ"מוסר אביך" של הראי"ה קוק; את משקלו של "כבוד הבריות" היא שואבת, בין היתר, ממאמרו של הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון; תקדימה המרכזי הוא ה"ציץ אליעזר" על מכשיר שמיעה בשבת; ובין סוגיותיה משוקע סיפורו של אבֵל שהושפל בקהילתו כשביקש לומר קדיש. ואילו הרבנים פיינשטיין (וסולובייצ'יק) נעדרים ממנה לחלוטין – התנועה כבר אינה מתדיינת עם האורתודוקסיה הזו.
ב־2012 אישרה הוועדה טקסי נישואין חד־מיניים, ובחרה שלא לבנות אותם על קניין הקידושין אלא על "ברית אהובים" – רעיונה של התיאולוגית רחל אדלר מספרה "Engendering Judaism" (1998): שותפות מדיני ממונות במקום קניין חד־צדדי – או, כפי שניסחה זאת הרבה איילת כהן: "שני בני אדם שווים אינם יכולים לקנות זה את זה". בגוף השטר שאימצה התנועה מצוטט דווקא טקסט חז"לי על חברוּת בין גברים: "יקנה אדם חבר לעצמו שיאכל עמו וישתה עמו ויקרא עמו וישנה עמו… ויגלה לו כל סתריו" (אבות דרבי נתן ח). מדרש על רֵעות הוסב ליסודה של ברית זוגית, ולא רק אצל להט"בים.
ובמקביל למסלול הוועדתי התנהל באמריקה מסלול נוסף, ראשוני ומהוסס. ב־1992 – אותה שנה שבה דנה בדבר הוועדה הקונסרבטיבית – פרסם רב אורתודוקסי מאמר בכתב העת "תיקון" תחת שם העט "יעקב לבדו". תריסר שנים אחר כך חתם עליו בשמו: הרב סטיבן גרינברג, בספרו "Wrestling with God and Men" (2004), זוכה פרס Koret – הרב האורתודוקסי הראשון לצאת מהארון. גרינברג הציע קריאה שלפיה האיסור מכוון לא לאינטימיות אלא לדומיננטיות ולהשפלה – לשימוש בגוף הזולת כאמצעי הכנעה – וידע היטב שקריאתו, הנשענת על כלים היסטוריים ותיאולוגיים רחבים, "קרוב לוודאי לא תתקבל על ידי הפוסקים". הוא פתח את הדלת, אבל בכלים שאתגרו את מסגרת השיח האורתודוקסית, ולא רק את החברה עצמה. הכניסה אל הסוגיות עצמן עוד תבוא – ובעברית – אך בהמשך.
בישראל נפתח הסיפור דווקא בכנסת. בדצמבר 1970 הניח ח"כ אורי אבנרי על שולחנה הצעת חוק פרטית לביטול האיסור הפלילי על משכב זכר, תחת הכותרת שהופיעה ב"העולם הזה": "ההומו אינו פושע". "כשבאתי לכנסת," כתב לימים לאילני, "הייתה האמביציה שלי לחסל את כל החוקים הריאקציוניים שנותרו בספר החוקים… הרי היה זה מגוחך שהאנגלים ביטלו את האיסור, ואנחנו שמרנו על החוק האנגלי מימי המנדט." האיסור בוטל סופית ב־1988, ואת העשור שאחר כך חתמה דנה אינטרנשיונל על במת האירוויזיון. עשור אחד – מן המחתרת אל מרכז התרבות הישראלית.
בציבור הדתי שררה בינתיים שתיקה כמעט מוחלטת, עד שנשמעה "הסנונית הראשונה", כלשונה של חוקרת ההלכה והמגדר רונית עיר־שי: מאמרו של הרב רונן לוביץ, "עמדת היהדות בשאלת היחסים בין בני מין אחד", שהתפרסם ב־1996 בשנתון "מים מדליו". קשה שלא לראות ברצח רבין ובחשבון הנפש שהביא לציבור הדתי־לאומי טריגר לכתיבה הראשונית הזו. שנים אחר כך סיפר לוביץ שכשניסה לפרסם את הדברים שנה קודם, טרם הרצח, הוא סורב על ידי כל העורכים. בכתיבתו מאותן שנים טבע את הניסוח שילווה את הדיון הדתי־לאומי המוקדם שנים רבות: "עמדה דתית שקולה צריכה לנקוט בקטגוריות של דה־לגיטימציה ולא של דה־הומניזציה. עליה להדגיש את אי־חוקיותו של המעשה, מבלי להכפיש ולבזות בדרכים נלוזות את עושה המעשה." לא סלחנות, הדגיש – סובלנות.
בקוטב הנגדי עמד הרב שלמה אבינר, מבכירי רבני הציונות הדתית, שנקשר בראשית שנות האלפיים בארגון טיפולי ההמרה "עצת נפש" ובאמירה שנעשתה לסיסמה: "אין דבר כזה הומו דתי". באחד ממסרוני השו"ת שלו השיב לשואל: "לאדם יש בחירה חופשית. ואם ד' ציווה סימן שזה אפשרי… וכבר כתב הגר"מ פיינשטיין באריכות שחטא זה הוא יצרי ורצוני." שימו לב לאסמכתא: ההכחשה של פיינשטיין חצתה את האוקיינוס ונעשתה עמדה ישראלית. ב־2001 הביא הסרט התיעודי "לפניך ברעדה" של סנדי דובובסקי את חייהם של הומואים ולסביות אורתודוקסים אל המסך וזכה בפרסים בברלין ובשיקגו; הקרנותיו בישראל הסעירו את הציבור הדתי – באותן שנים ממש שבהן נקשר שמו של אבינר ב"עצת נפש". שני הקטבים – לוביץ ואבינר – הגדירו את מגרש המשחקים שבתוכו יתנהל הדיון הדתי בעשור הבא.
ואז הגיע קיץ 2005. ההתנתקות מגוש קטיף הייתה עבור הציונות הדתית משבר אמון עמוק, ובשנים שאחריה החלו רבים בציבור הזה לבחון מחדש מוסכמות ישנות – ובכללן גם את היחס ללהט"בים שבתוכם. בתוך שנים ספורות קמה שורת ארגונים: בת קול, ארגון הלסביות הדתיות, שנוסד בחורף 2005 בידי כעשר נשים; חברותא, ארגון ההומואים הדתיים, ב־2007; שב"ל והו"ד ב־2007–2008; וכמוך ב־2011. חברותא יכולה לשמש דוגמה למסלול שעברו הארגונים האלה: היא נולדה בסוף קיץ תשס"ז ממפגש בסלון ביתי – "תה ועוגיות בד"ץ, כדי שכולם יוכלו לאכול", כפי שמספר תיעוד ההקמה שלה – ובתוך שנים הפכה ממסגרת תמיכה לתשתית שלמה: מניין בירושלים, בתי מדרש ובהם בית מדרש טרנסי, פרויקט השו"תים "שאלהט"ב" ומרכז למאבק בטיפולי המרה. באותן שנים הופץ לכ־250 רבנים, מחנכים ופסיכולוגים קונטרס אנונימי בשם "דבר הסמוי מן העין", ובו – בין היתר – תכתובת של המחבר עם הרב אבינר. הנשאלים החלו לדבר; עדיין בעילום שם, עדיין אל הרבנים ולא במקומם – אך לדבר.
ב־2006 פרסם זאב שביידל בכתב העת "אקדמות" את "אח(ר)ים בקרבנו" – המיפוי השיטתי הראשון של העמדות ההלכתיות, בארבע קטגוריות שכותרותיהן מדברות בעד עצמן: הרב משה פיינשטיין – "מרד נגד הקב"ה"; הרב שלמה אבינר – "אפשר להשתנות"; הרב יובל שרלו והרב חיים רפופורט – "להסתכל אל האחר"; והרב סטיב גרינברג – "מדרש חדש". עמדתו שלו: אמפתיה והכרה בזהות כתנאי סף, ולצידן הסתייגות מפוליטיזציה – להט"בים דתיים, כתב, "שואפים להשתלבות בקהילה האורתודוקסית הקיימת ולא להקמת קהילה נפרדת". מעניין להביט על המסגור הביוגרפי שלו. במאמר האקדמי הוצג שביידל כ"לומד לתואר שני בקרימינולוגיה יישומית וחוקר את תחום הנטייה המינית", ותו לא; באותה שנה עצמה, במכתב למערכת "דעות", הציגה אותו הערת המערכת גם כהומוסקסואל דתי המנהל פורום תמיכה לדתיים הומולסביים. אותו אדם, אותה שנה, שני קולות – קול מקצועי ניטרלי בבמה האקדמית וזהות גלויה בבמה הקהילתית – מיניאטורה של התהליך כולו.
ומן הזווית הלסבית נשמע באותן שנים קול חלוצי מסוג אחר: זיוה אופק, לסבית דתייה ואם לילדים, פרסמה ברשת מאמר הלכתי שיטתי – "לסביות והלכה" – שנכתב, כעדותה, משום שלא ייתכן פורום לדתיות גאות בלי התייחסות הלכתית. אופק פרשה את הסוגיה כלומדת, תחת הכותרת התלמודית "אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו": מ"נשים המסוללות" שבגמרא, שאינן אלא "פריצותא בעלמא", דרך הצעת קריאה שלפיה האיסור שברמב"ם מכוון לנישואין כמוסד ולא למעשים, הרחבת קטגוריית ה"אנוס" של לאם ובלייך מגברים לנשים בקל וחומר, ועד הטיעון ההפוך ממצוות "לשבת יצרה": דווקא יישובו של עולם מחייב להכיר במשפחות לסביות. את המהלך חתמה בזעקה שאינה הלכתית כלל: "אני לא בת יפתח". שנים לפני שתשובת פוקס תיכתב בשיחה עם נשים קוויריות דתיות, אישה דתייה כבר כתבה זאת בעצמה – בלי במה תורנית שתארח אותה.
בעשור הזה החלו גם רבני הזרם המרכזי לכתוב אחרת. הרב יובל שרלו, במאמרו "להכיל את ההומו בקהילה" (2010), הציע את פסח שני כתבנית מחשבה: לא "סובלנות" כלפי חריגים, אלא דרך שההלכה עצמה סוללת למי שנקלע למצב שאינו מאפשר לו ללכת בדרך המלך. "גם אלה הנמשכים לבני מינם אינם יכולים להיות מוצאים מהציבור… יש מצבים לא מעטים בהם ההלכה מתגמשת כדי לגאול אדם ממצוקתו." ועל טענת המדרון החלקלק: "מדרון חלקלק אינו טיעון תקף כאשר גורמים בשמו למצוקה איומה." הוא אף הפנה אצבע אל צביעותה של הקהילה, ה"מקבלת חוטאים איומים ונוראים בתוכה ובמקביל דוחה מתוכה את ה'אחרים' שפגיעתם לא הייתה באיש אחר". באותה שנה חזר לוביץ אל הזירה במאמר שכולו מדידת התקדמות: "דומני שכיום עמדה זו זוכה לתמיכה רחבה בציבורנו," כתב, והצביע על כך שהשאלות כבר אינן "האם לקבל" אלא פרטים מוסדיים – חברות בבית כנסת, עלייה לתורה – ובעיקר: "מהו האופק האישי והמשפחתי אליו הם יכולים לשאוף במסגרת ההלכה". את קו ההשתנות של אבינר דחה בנתון יבש: בקרב מי שסברו ששינו את נטייתם, 87 אחוז חזרו בתוך חמש שנים. ובאותה שנה ממש פורסמה "הצהרת העקרונות", שעליה חתמו רבנים ואנשי חינוך דתיים.
ב־2015 צעיר דתי בשם הבדוי "נדב" פרסם בבמה של תנועת נאמני תורה ועבודה טקסט שנפתח בסיפור על רב בישיבת ההסדר שסירב ללחוץ את ידו, והמשיך: "הסתרתי מפני שהסביבה שידרה לי שעדיף להיות חילוני מאשר להיות הומו, שעדיף לקבל סרטן מאשר להיות הומו, שעדיף למות מאשר להיות הומו." על ארגון ההמרה שאליו פנה כתב: "עצת נפש הצמידו לי רב ללא כל הסמכה טיפולית… יש כאלו שהתחתנו עם נשים, אך זה לא אומר שהם נמשכים לנשים." ואת דבריו חתם דווקא באמונה: "אני מאמין שהקב"ה ברא אותי כהומוסקסואל, ואני מאמין שכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה." כאן ניתן לראות כיצד הסובייקט כבר מדבר בבמות הדתיות – בז'אנר של עדות, אך עדיין לא של פסיקה. הוא עוד פונה אל הרבנים, הוא עוד משתמש בשפת האובדנות והסבל, וניתן לראות בדבריו זיקוק ברור מאוד של הד הדברים ואופן השיח שהתקיים באותה העת בין להט"בים מבית דתי לבין דמויות רבניות.
מתוך תערוכת ה־15 של חברותא: לוח 2007 (באדיבות עמותת חברותא)
מתוך תערוכת ה־15 של חברותא: לוח 2023 (באדיבות עמותת חברותא)
רצח שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים בקיץ 2015 טלטל את הציבור הדתי, והשנים שאחריו, בפרדוקס כואב, הן העשור הפורה ביותר בתולדות הכתיבה הזאת. די להציץ בציר הזמן של הקהילה, שערך נדב שוורץ באתר חברותא, כדי לחוש את הקצב: קמפיין "הפנים שלנו", פרס חברתי לבת קול ולחברותא, מצעד גאווה ירושלמי שעניינו להט"ב ודת, כנסים באפרת ובאלון שבות, קבוצות הורים בגוש עציון וברעננה, אתר מידע על טיפולי ההמרה וחוזר של משרד הבריאות נגדם, בתי מדרש קוויריים, סרטים, תערוכות ויציאות מהארון בפריים־טיים – אירועים שלא הפסיקו לקרות. ומכולם עלה קול חדש: להט"בים דתיים אינם עוד מי שמתדפקים על דלתות הרבנים ומבקשים רחמים, אלא סובייקט יוצר, בעל דעה והובלה – שחקנים מלאים במגרש. שני דברים קרו בה בעת: הכתיבה הרבנית עברה מהצהרות עקרוניות אל פרטי הפרטים של החיים ההלכתיים; והיא נעשתה, בהדרגה, דיאלוגית – נכתבת עם מושאיה.
עוד ב־2016 סימן הרב שלמה וילק, ראש ישיבת מחניים, את הטון החדש, במאמר במוסף "שבת" של מקור ראשון: ההלכה אוסרת, כתב, אבל "לא נותרה ברירה אלא להביט על המצב מכמה היבטים, ולא רק לצטט פסוקים מן התורה"; ואם מחללי שבת מתקבלים היום בקהילות באהבה, הרי שההתנגדות ללהט"בים "אינה הלכתית אלא חברתית גרידא. מדובר בהומופוביה עתיקת יומין".
ב־2017 פרסמו הרב דוד סתיו, רבה של שוהם ויו"ר ארגון צהר, ובנו הרב אברהם סתיו, מאמר בכתב העת "צהר" שנפתח בשאלה של בחור ישיבה: "אני לומד בישיבת הסדר ויש לי נטיות הומוסקסואליות, אף שכאדם שומר תורה ומצוות מעולם לא מימשתי נטיות אלו. האם מותר לי להמשיך לגור בפנימייה בחדר עם בחור שאין לו נטיות כאלו?" שאלה בהלכות ייחוד – טכנית לכאורה, ומהפכנית בהנחותיה: כדי לענות עליה חייבים להכריע האם "הומוסקסואל" הוא מעמד הלכתי. הרבנים סתיו עורכים חקירה של ממש – האם זו "נטייה" כמי שנולד במזל מאדים, שאין לה נפקות הלכתית, או מעמד כדוגמת ה"אסטניס", שההלכה מכירה בו לקולא ולחומרא – ואף מפנים את הקורא אל מישל פוקו ואל השינוי ההיסטורי בתפיסת ההומוסקסואליות מחטא לזהות. בדרך הם מעמתים את הראי"ה קוק עם הרב פיינשטיין ומסקנתם: "הרב קוק רואה בנטייה זו גורם בעל משמעות הלכתית שחז"ל ניסו להתחשב בה בדרכים שונות, ואילו הרב פיינשטיין אינו רואה בה גורם משמעותי." ובניסוח שאפשר לקרוא בו את הרשומה הזאת כולה: "רק בדברי הפוסקים בדורות האחרונים אפשר למצוא התייחסויות הלכתיות להומוסקסואל כאדם… כאשר בני אדם מגדירים את עצמם כהומוסקסואלים, ייתכן שגם ההלכה תתייחס אליהם ככאלו."
שורת הסיכום של המאמר דווקא מחמירה – שני גברים בעלי נטייה נאסרים בייחוד גמור – והמעמד החדש משמש בו גם לצורך פנימי: הוא שמכשיר את ההיתר המפתיע שבסופו, ייחוד של גבר הומוסקסואל עם אישה. ובכל זאת נקרא המאמר בקהילה הגאה־דתית כפריצת דרך, ולא בכדי: לראשונה העניקו רבנים מלב הזרם המרכזי מעמד הלכתי להומוסקסואל באשר הוא. ההכרה, גם כשהיא באה עם חומרה, היא המהלך ההיסטורי. שנה אחר כך פרסמו רבני בית הלל נייר עמדה שהעמיד את ההבחנה הזו במרכז – האיסור חל על מעשה העבירה ולא על הנטייה, ובעלי נטייה חד־מינית ראויים למלוא התפקידים הקהילתיים – אך בלא הכרה בזוגיות.
מה שהתחולל באותן שנים בבתי המדרש עצמם ממחיש את שינוי מאזן הכוחות, ואפיזודה אחת מגוש עציון ראויה שנתעכב עליה. בספטמבר 2017 התראיין ל"הארץ", בשמו ובפניו הגלויות, יהונתן ממן – "פילולוג במקצועו", כלשון הכתבה – הומו דתי מוצהר הלומד בישיבה בגוש עציון ומלמד ביישוב. הריאיון לא היה וידוי אלא הצהרת עמדה: ממן ניסח בו תפיסה הלכתית סדורה – "מהלימוד התורני שלי אני לא רואה צורה להצדיק זוגיות שאין עליה שום הגבלה הלכתית" – וחזון קהילתי: יישוב שאומר "באופן חד משמעי, שביישוב שלנו יש מקום לזוג שמקיים זוגיות חד מינית עם הגבלות הלכתיות". תלמיד ישיבה שאינו מבקש רחמים אלא מציב סטנדרט – לעצמו ולסביבתו.
יהונתן, רוסן ממן צילום נעה זיני
המלחמה על מקומו לא איחרה לבוא. בישיבת הר עציון שבאלון שבות, שבה למד, הוטלו עליו הגבלות – איסור לערוך טישים ולקיים חברותות – ולמאבקו הצטרפו תלמידים נוספים. במכתב ששלחו לראשי הישיבה ביוני 2018, תחת הכותרת "על דעת המקום ועל דעת הקהל" ובחתימת כשמונים תלמידים, קבלו הכותבים על "גזירה ייחודית ומשונה המזכירה חרם או נידוי", והעמידו את השאלה כשאלת מדיניות: מה יחסה של הישיבה לבן תורה החושף את נטייתו בין כותלי בית המדרש? "בינינו, תלמידי ישיבת הר־עציון, כבכל קבוצה גדולה של גברים, ישנם גם בחורים הומוסקסואלים… עקב קול התינוק הבוכה הנשמע לאוזנינו והקושי לעמוד בדממה מן הצד, אנו, תלמידי הישיבה, מבקשים מכם להידרש לסוגיה כואבת זו."
והמכתב פעל את פעולתו. בצום י"ז בתמוז של אותה שנה כינסו ראשי הישיבה את בית המדרש והודיעו, לראשונה בקול, שמותר לתלמיד לצאת מהארון בישיבה – "כל עוד זה לא הופך לאידיאולוגיה ונשיאת דגל". היתר מסויג, שגבולותיו מעידים על המרחק שעוד נותר; אבל ראשי ישיבה מרכזית אמרו בפומבי שיציאה מהארון אפשרית בין כותלי בית המדרש – הישג ראשוני שסימן תקופה חדשה ביחסי להט"בים ורבנים. באותה תקופה פרסם ראש הישיבה, הרב יעקב מדן, גם מכתב פומבי למחנכים: "אדם בעל נטיות הומוסקסואליות, הנמנע ממעשים – הוא אדם רגיל, אחד משלנו."
עמודו הראשון של המכתב לראשי ישיבת הר עציון, יוני 2018
ומהחבורה שהתגבשה סביב המאבק יצאו דברים. ממן הוביל בגוש עציון קבוצה חברתית לתמיכה בלהט"בים דתיים, מהראשונות באזור; את החיבור ההלכתי שהחל לכתוב בשנות הישיבה – "הניסיון שלי משיעורי א'־ב'", כעדותו – פרסם ב־2020 באתר חברותא תחת הכותרת "הלכות אישים": חיבור בעברית רמב"מית הטוען שיש רכיבים של חיים אישיים ששלילתם היא "ערעור הנפש", וכל עוד אינם באיסורי ייהרג ואל יעבור – "יש למצוא דרך להורות בהם היתר". כיום הוא יו"ר חברותא. מאותה חבורה יצא גם ג'ייסון גרינספן, שיוביל לימים את מאבק הנראוּת של ביסקסואלים דתיים – תחום שבו, כפי שסיפר, עד יציאתו מהארון לא פגש ולוּ ביסקסואל דתי אחד. ובאותו בית מדרש, באותם חודשים ממש, נכתבה גם טיוטתו הראשונה של "ואין למו מכשול" מאת אוהד פינצ'בסקי. מכתב, חיבור הלכתי ומאמר – שלוש יצירות של סובייקטים שנבטו בין כותלי ישיבה אחת.
בינתיים נפתחו שני חדרי כתיבה נוספים, משני עברי האוקיינוס. בניו יורק כתב הרב יששכר כ"ץ תשובה ארוכה בעקבות עיגון הנישואין החד־מיניים בחוק האמריקאי; חלקה הראשון, מענה תיאולוגי־פסטורלי לרב בארי קורנבלאו, ראה אור ב־2018 בבלוג של פרופ' אלן בריל, ובו הציע כ"ץ את דמות הרב כ"רבי" חסידי – מלווה את חסידיו באשר הם, לא שוטר של גבולות. ובישראל הפיץ הרב יוני רוזנצוויג קונטרס הלכתי בחוגי רבנים; מהקטעים שראו אור באישורו במחקר עולה שנדרש בו לשיעורי האובדנות בקהילה, נשען על כלל ה"אנוס", ואף מצא מקום לחיוב: אהבה עמוקה בין גברים, שלא בהקשר האיסור, "יש לומר שהיא רצויה".
בשלב זה, הנושק לימינו אנו, ניתן לראות מעבר נוסף של השיח – משיח של סבל ואובדן לשיח שעוסק בחיים להט"בים מלאים. התקדמות כזו הייתה מאמר תורני שנכתב על ידי אוהד פינצ'בסקי ב־2018 ופורסם בכתב העת "דעות" ב־2022, תחת הכותרת "ואין למו מכשול" (מן הפסוק "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול"), שהיה למאמר הראשון בנושא בישראל להתפרסם בכתב עת אורתודוקסי על ידי גבר דתי מחוץ לארון. המאמר מבקש לדון בסוגיה בכלים הלכתיים "טהורים" – לא טיעונים על מסגרת השיח, כדרכו של גרינברג, אלא עיון בגדרי האיסור עצמם, סוגיה מול סוגיה. ממהלכו עולה שמשכב זכר אינו נמנה עם איסורי העריות אלא עומד כאיסור עצמאי; ומכאן שדיני הקרבה וההרחקה של עריות – "לא תקרבו" – אינם חלים עליו. המסקנה: "עולה שאין כל איסור על חיים משותפים של חברים הנמשכים אחד לשני, עד האקט המיני שנאסר."
במקביל, ב־2020, פרסם הרב בני לאו את "לא טוב היות האדם לבדו: זוגיות ומשפחה לבני ובנות הקהילה הלהט"בית". את הדחיפה לכתיבה סיפק דווקא סרט – "חתונה הפוכה" של הרב מרדכי ורדי – שבו אומר הרב שרלו כי לרבנים "אין שום מאמר או עמדה שאומר מה כן". "דבריו של הרב שרלו על היעדר 'מה כן' נגעו בי בעומק," כתב לאו, "כי ידעתי עד כמה הוא צודק." המסמך שכתב מגדיר את עצמו בענווה – "המסמך שכאן אינו 'ספר הלכה'… הוא מבקש לפלס דרך של חיים אפשריים בתוך מציאות חיים" – ופרקו הראשון נושא את הכותרת "ארון זה מוות". בין המלצותיו: חובת יידוע בשידוכים, אזהרה חריפה מטיפולי המרה ("הנזק הנפשי עלול להיות הרסני וקטלני"), וקביעה שבני ובנות הקהילה "כשרים לכל תפקידי הקהל, כולל עבודת הקודש של שליחי ציבור בתפילה ובמצוות". ופרט אחד במסמך מסמן את השינוי העמוק מכולם: לפני הפרסום שלח אותו לאו לא רק לרבנים, אלא גם "למספר חברים וחברות מהקהילה הלהט"בית". הנשאלים נעשו שותפים לניסוח.
באותה שנה ממש הצטרף לקול הזה גם פסק הלכה של ממש. הרב דניאל שפרבר, חתן פרס ישראל למדעי היהדות, פרסם נייר עמדה הלכתי נגד טיפולי המרה – בלשון של דיני נזיקין דווקא: הטיפול, קבע, "כלל אינו אפקטיבי" ועלול לגרום נזק חמור עד כדי סכנת נפשות, וגרימת נזק כזו אסורה מדין גרמי בנזיקין – "גם אם הסכים המטופל, שהרי אין אדם בעלים על גופו". מסקנתו: "מבחינה הלכתית השימוש בדרך זו אסור בהחלט, גם אם זה רצונו של הפונה". בחברותא בירכו על ההכרה בנזק, והזהירו שארגוני ההמרה רק החליפו שם: "גם אם האדרת שונה, מדובר באותה הגברת".
הכתיבה הזאת לא נשארה על הנייר. בהתאם לתפיסות חדשות וישנות של טקסי נישואין, ומתוך המגמה של התמקדות בחיים עצמם, החלו להיערך טקסי נישואים גאים שעוצבו על ידי להט"בים דתיים עצמם. דוגמה לכך הוא הטקס של יאיר ואוהד פיין־אזולאי, שנערך ב־2021 בבארות יצחק ונבנה על בסיס מנגנון הלכתי שלם לזוגיות של שני גברים: שבועה בנקיטת חפץ – מזוזה – על דעת כתב הסכמה חתום, שטר שותפות, שטר חנוכת בית, וברכות שאינן טעונות קידושין. התקדימים כולם מן המדף הרבני: תשובת הרשב"א על אחים שנשבעו בנקיטת חפץ לקיים שטר שותפות; הריב"ש שקבע "על דעת ההסכמה נשבעו"; מנהג ההשבעה הספרדי בחופה; ולצידם מאמרו של אריאל ליכטרמן "השבעתי אתכם" – שנכתב על שבועה בנישואין הטרוסקסואליים שוויוניים. קדם לטקסים מסוג זה באמריקה דגם הטקסים של הרב סטיבן גרינברג – גם בו שטר שותפות ברוח הצעתה של אדלר, וגם בו מזוזה; אלא ששם המזוזה משמשת חפץ קניין, שהגבהתו המשותפת מחילה את השותפות, ואילו כאן היא חפץ שבועה, והמנגנון המחייב הוא שבועה בנקיטת חפץ על דעת כתב הסכמה – הדמיון הוא ריטואלי אך המכניקה ההלכתית שונה. החידוש איננו בכלים: הם היו מונחים באוויר של השיח האורתודוקסי־פמיניסטי הישראלי. החידוש הוא מי שמפעיל אותם – הומו דתי, כסובייקט יוצר, העורך לעצמו טקס בלשון השטרות והפוסקים. ובאותן שנים ממש, באוקלנד שבקליפורניה, החל לכהן הרב שוע בריק – הרב האורתודוקסי הגלוי הראשון המשרת בקהילה אורתודוקסית.
את המהלך הדיאלוגי השלים ב־2023 הרב ג'פרי פוקס, מישיבת מהר"ת בניו יורק, בתשובתו על "נשים מסוללות" – תשובה שנכתבה בתהליך של ארבע שנים, בשיחה מתמשכת עם נשים קוויריות דתיות, ופורסמה יחד עם תגובותיהן. מסקנתו: איסור דרבנן לכל היותר; והוואקום עמוק מזה – רעיון הזוגיות הלסבית המחויבת היה "פשוט בלתי נתפס לדמיון החז"לי", ולכן אין עליו כמעט דיבור הלכתי. את החלל הזה, כתב, הגיעה השעה למלא בקול חדש: זוגיות נשית מחויבת יכולה להיות צנועה ואף קדושה. ועל תשובת פיינשטיין בעניין המסוללות העיר בפשטות: "Rav Moshe was a product of his time" – הרב משה היה בן זמנו.
בפברואר 2023 עשה את הצעד מי שעומד במרכז הבמה התקשורתית ממש: יאיר שרקי, כתב ענייני הדתות של חדשות 12, יצא מהארון בפוסט שהפך ויראלי בן־לילה: "אוהב בנים ואוהב את הקדוש ברוך הוא. וזה לא סותר וגם לא חדש". את ההחלטה לפרסם נימק במילים שאפשר לשמוע בהן את כל מאה השנים: "אני כותב לא כי יש לי כוח לכתוב, אלא כי אין לי כוח לשתוק".
ומה עם האות ט' שבראשי התיבות? הכתיבה ההלכתית על טרנסג'נדריות הילכה במסלול משלה – ותיק יותר, ובעשורים האחרונים מהיר יותר. ראשיתו עוד בשלהי ימי הביניים: קלונימוס בן קלונימוס, בספרו הסאטירי "אבן בוחן" (ראשית המאה הארבע־עשרה), שם בפי הדובר תפילה נוקבת להיות אישה – ספרות, יש להדגיש, ולא הלכה, אבל ספרות שהקהילה הטרנסית מרבה לשוב אליה. במאה התשע־עשרה דן ר' יוסף פלאג'י מאיזמיר באישה שנהפכה לאיש; ובמאה העשרים העמיד ה"ציץ אליעזר", הרב אליעזר יהודה ולדנברג, את התשתית המודרנית לדיון – לשיטתו, כפי שהראתה רונית עיר־שי, ניתוח מתקן אכן משנה את הסטטוס ההלכתי. ב־2004 ראה אור "דור תהפוכות" של הרב עידן בן־אפרים, בהסכמות הרב עובדיה יוסף ובכירי הפוסקים הספרדים, ובו הקביעה המפתיעה "הנשמה היא המוזהרת"; כעבור עשור הציע הרב זאב פרבר שההצגה החברתית קובעת לכל דבר פרט לאישות; והרב יששכר כ"ץ דן ב־2021 באנדרוגינוס שבמשנה כתקדים, וסיים ביושר של פוסק: "לבי נוקפי עדיין". ובקצה השני של הקשת, בערב ראש השנה 2006, דרש הרב ראובן זלמן – האדם הטרנסג'נדר הגלוי הראשון שהתקבל ללימודי רבנות רפורמיים (2003) – בקהילת שער זהב בסן פרנסיסקו, על בין השמשות, הזמן שחכמים לא הצליחו להגדירו ולא ביטלוהו אלא קידשוהו: אנשים, כמו בין השמשות, אינם ניתנים תמיד להגדרה; אפשר רק לראות אותם ולכבד אותם.
ובהווה ממש: באוגוסט 2026 נערכה בישראל חתונה חד־מינית – הטקס של הידוען שחר טבוך ובן זוגו אמיר אהרון – וכמובן שהשיח הרבני סער. אלא ששימו לב לצורת הסערה.
מחתונתם של שחר טבוך ואמיר אהרון, אוגוסט 2026 (צלם פרטי)
הרב יוני רוזנצוויג כתב בפומבי: "כתבתי תשובה הלכתית ארוכה בנוגע לרבים מן הנושאים שקשורים בחיים של להט"ב דתי, וביניהם בנוגע להיתכנות של נישואין חד־מיניים. מסקנתי הייתה לאסור… עדיין לא השתכנעתי שיש לזה מקום בהלכה." אבל על עצם השינוי העיד: "ביממה האחרונה תוקפים בעיקר את הרב מסדר הקידושין… 'אין לי בעיה עם החתנים, שיעשו מה שהם רוצים, אבל שרב משתתף בזה?'. לא יודע אם לפני עשור היו כותבים כך, בעיני זה מבטא שינוי משמעותי בכל היחס לחתונה של שני גברים או שתי נשים." והוסיף עיקרון: "וגם כששמאל דוחה, ימין צריכה להיות מקרבת… לא פותר אותנו מלומר גם מה כן אפשר ואיך ניתן לחיות בתור הומו דתי בצורה מיטבית."
ומולו הרב יששכר כ"ץ: "אינני מבקש לטשטש את הקושי ההלכתי, ובוודאי לא לטעון שטקס דתי הופך את האסור למותר… יש מקום לטעון שלא כל ביטוי של אינטימיות חד־מינית כלול באיסור התורה, בבחינת דיו במה שאסרה תורה." וטיעונו המרכזי מעשי כולו: "זוג גברים שפונה לרב ומבקש ממנו ללוות אותו בדרך לנישואים איננו שואל את הרב אם להיות זוג. גם אם הרב יסרב, הם לא יחדלו להיות הומואים… השאלה היא איזה אופי יהיו לחיים הזוגיים שכבר עומדים להתקיים." ובסוגריים, בסוף הפוסט: "כתבתי על הנושא תשובה הלכתית מקיפה, ואשמח לשתף אותה בפרטי."
שני רבנים, חלוקים – אך הוויכוח שוב אינו על קיומה של התופעה, כבימי הרב קוק; לא על קיומה של התשוקה, כבימי הרב פיינשטיין; ואף לא על קיומו של הכותב הגאה. הוויכוח הוא על גדרי הטקס. מאה ועשרים שנה אחרי שבן־יהודה גישש אחר מילים נכונות בעברית, המחלוקת ההלכתית מתנהלת בפומבי, כשלהט"בים דתיים אינם עוד האובייקט שעליו נסוב הדיון, אלא שחקנים אינטגרליים בעיצוב הדיון עצמו.
סוף דבר
מאה שנים מפרידות בין רב באלטונה, שכתב לעצמו תשובה על תופעה שקרא עליה בעיתונות הגרמנית, ובין רבנים המתווכחים בפומבי על גדריו של טקס שעיצב הומו דתי ב־2021 – כשהנשאלים עצמם כותבים את התשובות. ההלכה השתנתה אך במעט; מה שבאמת קרה הוא שולחן הכתיבה שהחליף ידיים. בד בבד הז'אנרים התרבו: תשובות, מאמרים, עדויות, טקסים, קונטרסים, שטרות ופוסטים בפייסבוק. "לשכנו תדרשו ובאת שמה" – הפסוק שממנו נטלה רשומה זו את כותרתה עוסק בדרישת מקום: בחיפוש אחר מקום שאפשר לבוא אליו. מאה שנות היצירה ההלכתית הגאה הן תולדותיו של החיפוש הזה – מן הדלת הסגורה, דרך הדלת האחורית, אל שולחן הכתיבה עצמו.
הערות
לקריאה נוספת
עפרי אילני, השיבה לסדום: הומוסקסואליות והיהודי החדש (עם עובד, 2026) · אבישי מזרחי ורונית עיר־שי, ראשית ח (תשפ"ד) · רונית עיר־שי, ראשית 3 (תשע"ט) · זאב שביידל, "אח(ר)ים בקרבנו", אקדמות יז (תשס"ו) · Steven Greenberg, Wrestling with God and Men (2004) · Orit Avishai, Queer Judaism (2020) · "ציר הזמן של הקהילה הלהט"בית הדתית", בעריכת נדב שוורץ, באתר חברותא (havruta.org.il) · יותם ברגר, "חברי קהילת הלהט"ב מעבר לקו הירוק מסרבים להתנתק מזהותם המינית", הארץ, 29.9.2017.
