אני אמא לשישה וסבתא ל-11 נכדים מקסימים, נשואה לאהרון שעלה מארה"ב.
כל חיי עסקתי בחינוך ובשילוב הייחודי שבין לימודי יהדות, מוזיקה, יצירה ועבודה פנימית – בין היתר כתלמידת ימימה. אני מרצה במכללות בתחום החינוך המוזיקלי ומשמשת כנגנית בתיאטרון פלייבק. תיאטרון שעבורי הוא שמחה גדולה לנשמה.
בשנים האחרונות אני משקיעה את מלוא מרצי כפעילה חברתית למען קבלת להט"בים בחברה הדתית. אני מנחה קבוצות תמיכה להורים דתיים ללהט"בים מטעם ארגון תהל"ה וחברותא במודיעין ובקרית ביאליק.
לאורך שבע שנים, בשלבים שונים, יצאו שלושת הבנים הצעירים שלנו מהארון – מה ששלח את המשפחה שלנו למסע רגשי אמוני עמוק. למזלנו, זכינו לגדול במשפחות שבהן האהבה אינה תלויה בדבר, לכן קיבלנו אותם מיד באהבה שלמה. עם זאת, כמו הורים רבים, בתחילת הדרך ניסינו לבדוק אם זה אכן סופי וניסינו 'לשנות' את המצב ולמצוא דרך שבה יוכלו להתאהב בנשים ולהקים איתן משפחות.
אולם כשהבנו שהמצב לא עומד להשתנות, שינינו פאזה. הגענו למסקנה שהדבר היהודי והנכון ביותר הוא לקבל את המציאות – להמשיך לחבק אותם ללא תנאי ולסייע להם לבנות את החיים הטובים ביותר עבורם. בזכות צפניה, בן הזקונים שלנו, הגענו לקבוצת תמיכה של תהל"ה להורים דתיים ברעננה, והמפגש הזה שינה את חיינו. שם למדנו, צעד אחר צעד, לחיות לצד הסתירות והדילמות ולבחור בחיים – בדיוק כפי שהתורה מצווה עלינו.
בעקבות החוויה הבונה והמכוננת שעברנו בעצמנו בקבוצת התמיכה, קיבלתי החלטה – ביום מן הימים אגייס את הכלים והכישרון שלי כמנחת קבוצות, כדי להקים קבוצות נוספות להורים דתיים ברחבי הארץ. בחרתי להפוך את הגורל לייעוד, כפי שלמדתי מגישתו של הרב סולובייצ'יק ולסייע למשפחות אחרות לעבור את התהליך המורכב הזה. לעבור אותו עם קבוצת השווים בדרך מונגשת, רכה ומחבקת יותר. קבוצה שמעניקה להם תחושה שהם לא לבד בהתמודדות.
ראשית הוסמכתי בהנחיית קבוצות מטעם ארגון תהל"ה, ולאחר מכן יחד עם אלי גור הקמנו את קבוצת ההורים של מודיעין. קבוצה הפועלת כבר חמש שנים ושכיום אני מנחה אותה יחד עם גבי ברזילאי. בהמשך הקמתי גם את קבוצת ההורים בקרית ביאליק, שפועלת כבר שנתיים וחצי ומעניקה מענה חיוני להורים באזור הצפון. כיום הקבוצות פועלות מתוך שיתוף פעולה בין תהל"ה לחברותא.
.
בעיניי, האתגר הגדול ביותר הוא להצליח לחיות בבריאות נפשית ורוחנית בתוך הקונפליקט המובנה שבין המילים הכתובות בתורה לבין המציאות של הילדים שלנו.
על פניו, ההורה קרוע בין האמונה שלו בקדוש ברוך הוא לבין האהבה לילד שלו. אך האמת היא שהדילמה הזו אינה נמצאת רק בליבנו – היא נמצאת בתוך התורה עצמה. בפרשת קדושים, לצד האיסורים המוכרים, נמצא גם הציווי המוחלט – 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'. התפקיד שלנו כהורים הוא ללמוד איך לחיות בתוך המתח הזה, מבלי לתת לו לפרק אותנו, וכן לבחור בתורת חיים כערך עליון.
העשייה בקבוצות מעניקה לי סיפוק אדיר מול ההורים ולצד זה מעניקה משמעות למסע הפרטי שאנחנו עוברים. הרגעים המאושרים ביותר עבורי הם לראות לב של הורה נפתח מחדש כלפי בנו או בתו, כשהוא מצליח לפסוע לעברם עוד צעד של ריפוי.
מנגד, אני פוגשת גם המון כאב ומצבים מורכבים שנראים לעיתים ללא מוצא. המקום שהכי מכאיב לי הוא כשהילד מייחל שההורה שלו יגיע לקבל תמיכה, אך ההורה עדיין אינו מוכן או מסוגל לעשות את הצעד הזה. הסיפורים שאני נחשפת אליהם – שברובם הגדול צועדים לעבר צמיחה וריפוי – ממלאים אותי באור. ובנוגע לאלו שנראים כרגע תקועים, מולם אני מגייסת את העבודה הפנימית שלי – מאמינה באמונה שלמה שגם הם יתקדמו בדרך שלהם ובקצב המדויק להם, גם אם לא בטוח שאזכה לראות זאת במו עיניי.
חשוב לי שהורים יידעו שלמרות שהלב יכול להיבהל ולהישבר לרסיסים מכאב – זה טבעי ורק שלב בדרך. מתוך הכאב הזה ייבנו עולמות חדשים. אפשר להגיע בהמשך התהליך לריפוי, לצמיחה ולבנייה מחדש. מתוך חמלה עמוקה כלפי עצמנו, כלפי בני הזוג וכלפי הילדים שלנו. חשוב לתת מקום לכאב, אך כדי שלא ינהל את חיינו נלמד בהדרגה גם לתחום אותו. עלינו לקבל את עצמנו באהבה כולל הטעויות שביצענו בדרך ולא לוותר על הבחירה בחיים. בסופו של דבר רגעי האושר האמיתיים חוזרים ובגדול.
לשמחתי אני רואה שעם הזמן עוד ועוד רבנים ואנשי ונשות תורה לומדים את הנושא לעומק, פותחים את ליבם ומוצאים דרכים הלכתיות ואנושיות לסייע לנו ולילדינו לחיות בתוך הקהילה ולבחור בחיים. עם זאת, חשוב לי להדגיש שבעיניי – השינוי הגדול מתחולל מלמטה. לכל אחד ואחת מאיתנו יש חלק בשינוי עם כל צעד קטן שאנחנו מתקדמים בדרך.
