מאז שאני זוכר את עצמי, היה לי יותר נוח לכתוב ביד שמאל. זה אף פעם לא היה עניין גדול מבחינתי, פשוט בגיל מסוים הבנתי שקוראים לזה להיות שמאלי, ושרוב בני האדם משתמשים ביד ימין.
זה אף פעם לא הגביל אותי בשום צורה, אף אחד לא צחק עליי על זה או אמר לי שזה לא בסדר או שצריך לשנות את זה. זה פשוט משהו שגדלתי איתו ועם הזמן הבנתי שאני קצת שונה בו. זה מעולם לא היה ביג דיל, מקסימום פרט טריוויה קטן בשיחות חולין, או משהו שאנשים חדים היו שמים לב אליו ומציינים בחצי מילה.
לפעמים הייתי שומע אנשים שאומרים שהרבה שמאליים נוטים להיות יותר יצירתיים או מיוחדים, וזה היה נחמד לשמוע כי במקרה אני באמת יצירתי, אבל זה לא שינה לי יותר מידי, קיבלתי את זה בחיוך ובהבנה שיכול להיות שזה נכון ויכול להיות שלא, וכנראה יש גם שמאליים שהם ממש רגילים וגם ימניים שהם הרבה יותר יצירתיים. בכל מקרה זה לא השפיע עליי להיכנס לתבניות או הגדרות מסוימות, כשהייתי יצירתי פשוט הייתי יצירתי וכשלא, לא.
הייתי שומע סיפורים שפעם, בתקופות יותר חשוכות, להיות שמאלי היה נחשב דבר פחות חיובי, ולילדים שמאליים היו קושרים את היד מאחורי הגב ומכריחים אותם להשתמש ביד ימין.
אבל גם שמעתי שזה עשה לאותם ילדים בעיות מוטוריות, טראומות, ושריטות, ושזה לא באמת עבד, אז בעיקר הכרתי תודה על זה שנולדתי בתקופה שבה כבר הבינו שלהיות שמאלי זה לא דבר רע, ושלא צריך לשנות את זה.
אז למרות שהייתי מיעוט, למרות שהייתי שונה, מעולם לא הרגשתי צורך להקים על זה מחאה או לנסות לשנות את המציאות. לא הרגשתי מקופח או נרדף, וגם לא ניסיתי לגרום לימניים להשתמש ביד אחרת, ואם הם היו מנסים הם מיד היו מבינים שזה לא זה. אף ימני לא חשש שאם הוא יראה אותי כותב זה עלול לגרום לו לתהות אם הוא גם שמאלי.
להיות שמאלי אף פעם לא הפריע לי להיות אני, זה פשוט עוד חלק בזהות שלי. אף אחד לא הסליל אותי לזה, זה לא קרה בעקבות טראומה כלשהי, וזה לא משהו שאני יכול או רוצה לשנות. זה עניין כמעט שולי, זניח.
ובגלל שזה ככה, בגלל שזה דבר כל כך רגיל עד כמעט לא משמעותי, אני גם לא מרגיש צורך לחגוג את זה בשום צורה, אני לא צריך יום חג לשמאליים או קהילה של שמאליים, זה פשוט עניין די קטן, בדיוק כמו שזה צריך להיות.
והלוואי, באמת הלוואי, שככה הדברים היו נראים גם עם חלק אחר בזהות שלי, ושל עוד כל כך הרבה אחרות ואחרים כמוני.
הלוואי שלא היה צריך מצעד.
הלוואי שזה היה סתם פריט טריוויה בשיחות חולין.
הלוואי שלא היו אומרים לי שזה לא בסדר.
הלוואי שלא היו מי שמנסים לשנות את זה.
אבל זה לא המצב.
או לפחות, עדיין לא.
ועד שזה יקרה, עד שזה יהיה עניין פשוט ובנאלי בדיוק כמו להיות שמאלי, נמשיך לחגוג את זה בגאווה, נמשיך להיאבק בחושך ובבורות עם אהבה וקבלה.
כדי שעוד כמה שנים ילד כלשהו יכיר תודה על זה שהוא נולד בתקופה בה כולם כבר מבינים שלהיות שונה, זה לא דבר רע.
