קטע מתסריט ההצגה 18 קודש.

תומר: אני תלוש, לא פה, לא שם.
(תומר מביט אל החלון) אני רואה את האנשים ששרים שם ואני לא מצליח לשים את עצמי שם. (מביט באוֹרי)
אוֹרי: לאן שלא תלך זה נשאר אִתך אתה – תמיד תישאר אתך, לא פה, לא שם. לבד. בודד.
תומר: אני לא לבד, אני עם אשתי לעתיד. היא כמו השכינה שעוטפת אותי, שמגנה עליי.
אוֹרי: ממני?
תומר: ממך… (שהייה) ממני…
אוֹרי: אני כואב
תומר: גם אני כואב
אוֹרי: תעזור לי, בבקשה… אני טובע בתוך צלילים אפורים, מונוטוניים כאלו.

שתיקה

תומר: (בכעס) בשביל מה הגעת? בשביל מה? איפה היית לעזאזל? איפה? שנה שלמה שלא שמעתי ממך כלום, כלום, שום דבר, נעלמת, התפוגגת, השארת אותי עם הידיעה הבלתי נתפשת הזאת? נכון?
אוֹרי (מנסה להתפרץ): תומר…
תומר (לא מתייחס אליו): ומה חשבת שאני אעשה? שאני אחכה לך? "לקראתי מצאתיך"?

תומר מגיע אל המקום שלהם, הוא לוקח את הספר שלו ושל שרה

אוֹרי (שוב מנסה להתפרץ): תומר…
תומר: לאדם שהכי קרוב אליי עכשיו, אני לא יכול לספר על האדם… שהכי קרוב אליי

תומר מצמיד את הספר אל לבו

תומר: היא לא שמעה ולא תשמע על האש שהייתה כאן, היא לא יודעת על הקדושה שניצחה כאן על הכול, היא החיסון שלי, היא התרופה שלי, האמת שלי. מה אתה חושב שתבוא ותערער לי את כל מה שבניתי פה? פרצת עם כל החול הזה, לתוך התחום שבת שלי, אתה וכל השקר שאתה
אוֹרי: אני פצוע, אני תשוש, אני לא שקר
תומר: מה חשבת? שאני אחיה בחול? שתחזור כאילו כלום לא קרה?

תסריט: אהוד עזריאל מאיר