מאמרו של ניר מנוסי "לאהוב את השונה" התפרסם בעיתוי מצוין, בשעה שבעולם, בישראל ובציבור הציוני-דתי בתוך ישראל נושא הלהט"בים עולה לסדר היום כמעט מדי יום ביומו. בשנה-וחצי האחרונות היינו עדים לכך שארה"ב, המעצמה הדמוקרטית הגדולה בעולם ואחת השמרניות שבהן, הכירה רשמית בנישואים חד-מיניים (לאחר מאבק ממושך) ונסגרו בה גופים של טיפולי המרה; בארץ היו בחירות שבהן כיכב הנושא הלהט"בי במצעי מפלגות – בעד ונגד; התרחש רצח במצעד הגאווה בירושלים; חבר כנסת גיי גלוי מכהן מטעם מפלגת שלטון ימנית; התבטאויות של רבנים ואנשי ציבור התקבלו בגינוי נחרץ – ומצד שני בתמיכה רחבה; התפרסם מסמך של "רבני בית הלל"; נערך מצעד הגאווה ההמוני ביותר בתולדות ירושלים; נוצרה קהילה דתית גאה… קצר המצע מהשׂתרע.

בתוך ים המלל המודפס והרדיופוני, ניתן רוב הזמן לנחש באופן אוטומטי את עמדות הצדדים. מבחינה הזו, מאמרו של מנוסי הוא בגדר שינוי מרענן. הוא מציע דיון לא סטיריאוטיפי שאינו נכנס בקלות לתבניות הקיימות. הוא מזמין לדיאלוג ולשיח – וזה חשוב, כי השיח והדיאלוג סביב הנושא מפנים את מקומם לפולמוס עצבני במקרה הטוב ולהטחת עלבונות במקרה הפחות טוב. כפי שמנוסי מציין, מצד אחד – נקרא לו "דתי-שמרני" – נשמעות קריאות גנאי מעליבות ומתייגות, וגרוע מזה – אין כל נכונות לשיתוף פעולה או לשיח.[1] מאידך גיסא, חלק מפעילי קהילת הלהט"ב מתפקדים כמשטרת מחשבות היסטרית, המקימה קול זעקה סביב כל התבטאות שאינה מקובלת עליה ומתאמצת לחסום אותה, במקום לבקר אותה או לנהל שיח עם הצד השני.[2] מכאן חשיבות המפגש והדיאלוג.

אפתח בכמה דברים בנימה אישית. אני פעיל בקהילה הדתית הגאה זה מספר שנים. מלבד זאת, אני איש טיפול וחוקר ואף פרסמתי סקירות מחקריות בתחום הנטייה המינית. כבר שנים אני פועל כדי לקדם ולשפר את מעמדנו כדתיים הומו-לסביים בתוך הציבור הדתי, ובשנים האחרונות אני רואה שינויים משמעותיים ומברך עליהם בכל לבי. המצב רחוק משלמות, אך כיום גם רחוק מאד מנקודת המוצא, לפני קצת יותר מעשור, כשחבריי ואני התחלנו בפעילותנו. עם זאת, ברור לי שאין רוח כל נוחה ממעשינו, ויש גם מי שרוצה שהדברים יחזרו להיות כתמול שלשום ושאנו נשוב לארון. רבים נוספים דואגים מהשינוי החברתי הקורה לנגד עיניהם במהירות רבה (והוא אכן קורה במהירות, יחסית) וחוששים מהתפוררות כוללת של המשפחה והחברה. קולו של מנוסי מביע את הדאגה הזו, לצד רצון כן לגלות יחס אנושי כלפי אנשים הומו-לסביים. והוא מנמק את דבריו באריכות ובטעם, ונמנע בעקביות מרטוריקה אלימה ומקלישאות סטיגמטיות. עם זאת, אני סבור שיש לבקר את נימוקיו, ואנסה לעשות זאת כמיטב יכולתי ולהציע ראייה שונה, הן של זהות הומו-לסבית והן של הזוגיות. איני כותב כ"נציג קהילת הלהט"ב" (ואני סבור שאין "קהילת להט"ב" אחת ואין "תרבות להט"ב" אחת מונוליתית, בשונה ממנוסי), אלא כאדם הפורש כמיטב יכולתו את תפיסת עולמו ואת הבנתו – גם של זהותו האישית וגם של התהליכים החברתיים הקשורים להיווצרותה ולגיבושה של אותה זהות. אני סבור שהשיח בנושא לא צריך להתנהל ללא השתתפות פעילה של נציגי הקהילה ההומו-לסבית[3] וכולי תקווה לדיון ראוי, מכובד, מדויק ומכוון לשם שמיים.

שתי טענות עיקריות עולות בדבריו של מנוסי: עליונות עקרונית של זוגיות הטרוסקסואלית על פני זו ההומוסקסואלית ואלמנט של בחירה רצונית בזהות ההומו-לסבית, שאולי מתחדד עד כדי ערעור על עצם קיומה. אבקש להתחיל דווקא בטיעון השני. לשם כך, אבקש להציג בתחילה מודל התפתחותי נפוץ של זהות הומו-לסבית, וגם להסביר מדוע אני סבור שזו זהות.[4]

זהות לא בדויה

ובכן, נער או נערה שגדלים ומתפתחים, מתחילים בשלב כלשהו של חייהם לגלות עניין במין השני. זה קורה בספונטניות וללא מאמץ חינוכי מיוחד. אמנם, הם רואים סביבם מודלים רבים של זוגיות הטרוסקסואלית, החל מהמודל של הוריהם; אך המשיכה לא מתפתחת כחיקוי, אלא כמשיכה פנימית. הדבר קורה לרוב מעט לפני גיל ההתבגרות ההורמונלית, כאשר לפני כן בדרך כלל אין עניין במין השני, או אפילו יש מעט עוינות כלפיו. נער או נערה לומדים על המבנה הפיזיולוגי השונה של המינים, על משמעותה של  המשיכה, על צורות הביטוי המקובלות והבלתי מקובלות שלה, על אופני חיזור מקובלים ועוד. כך קורה כשמדובר בהתפתחות הטרוסקסואלית, שהיא ההתפתחות הנפוצה.

אך קיים מיעוט שאצלו זה אחרת. מיעוט זה חש מגיל צעיר, עוד קודם להתבגרות ההורמונלית, כי הוא שונה מהרוב. ילדים אלו בדרך כלל לא מגלים עניין בצורות משחק המקובלות אצל בני מינם (בנים במשחקי מכוניות או פעילות ספורטיבית, בנות במשחקי בובות), אלא דווקא בדפוסי משחק המקובלים של המין השני. החיברוּת (סוציאליזציה) שלהם אינו שונה מזה של הרוב, אך תחושתם הפנימית שונה. לא פעם הם זוכים ליחס משפיל ומלעיג בשל כך (בנים יותר ובנות פחות), ולכן הם לומדים על פי רוב להסתיר ולהסוות את הרגשתם. בשלב מאוחר יותר, לרוב סביב גיל ההתבגרות, הם מתחילים גם לחוש משיכה ארוטית. אלא שבשונה מבני גילם, היא מופנית רק או בעיקר לבני מינם, ולא למין השני. גם עכשיו, הם משתדלים ומתאמצים לרוב שלא להחצין זאת ולהתנהג בצורה מקובלת מבחינה חברתית. יש להם הרבה מה להרוויח מ"להיות כמו כולם", ומובטחת להם הרבה מועקה ב"להישאר כפי שהם". בשלב הזה לרוב אינם יודעים שיש בעולם עוד אנשים כמוהם והם סבורים שהם "היחידים בעולם עם הבעיה הזו". הם גם נמנעים לרוב מלתת ביטוי התנהגותי למשיכתם, כי ביטוי כזה כאילו "יסתום את הגולל" ו"ייתן את החותמת הסופית". חשוב להדגיש: משיכה הומוסקסואלית מופיעה ברוב המוחלט של המקרים לפני ההתנסות המינית הראשונה וזמן רב לפני גיבוש זהות הומוסקסואלית ואינטגרציה שלה עם יתר חלקי הזהות.[5] זו הסיבה לכך שגיל ההתבגרות, הקשה בלאו הכי, קשה יותר עבור בני נוער אלו, ורובם חווים בו מצוקה רגשית קשה המעמידה אותם בסיכון גבוה להרבה התנהגויות פוגעניות ואף לאובדנות. כתוצאה מכך, אותם בני נוער מבקשים בשלב מסוים לגלות אם הם היחידים בעולם או שמא יש עוד אנשים כמוהם. הם מגלים שהתחושה של שוני בילדות, שהפכה לשוני גדול יותר בהתבגרות, אינה ייחודית להם. נוצרת הזדהות, ועמה, וכתוצאה ממנה, נוצרת זהות. כך חוויתי אני את תהליכי הגיבוש שלי. כך חווים אותה עוד רבבות בני נוער הומו-לסביים ברחבי העולם. תהליך זה תואר פעמים רבות הן בספרות המחקר והן ביצירות אמנות.[6] כמובן, כמו בכל סיפור קיימים גם בו "שטחים אפורים" ומקרי גבול, אך התיאור לעיל מתאר את ההתפתחות הנפוצה. התפתחות זו אינה ייחודית לתרבות המערבית המודרנית: היא מוכרת ונפוצה, ונכתבו תיאורים שלה, ברוב החברות המוכרות לנו.[7]

לסיפור הזה יש המשך. נער או נערה שהתלבטו לגבי נטייתם המינית, מפסיקים להתלבט בשלב מסוים. שוני מגדרי יכול להתרכך עם הגיל או להישאר כפי שהיה. בגיל הבגרות, לרוב הם גם מגלים העדפה תעסוקתית או תחומי עניין שאינם אופיינים למגדר (גברים – עיסוק בתחום האופנה, העיצוב או הטיפול; נשים – בספורט מקצועי ובמקצועות טכניים). על פי רוב, בשלב הזה יש להם כבר משיכה מודעת רק או בעיקר לבני מינם ושאיפה לאינטימיות אתם. יתכן שהם יבדקו את עצמם במסגרת של נישואים הטרוסקסואליים (וברור שעד לא מזמן רובם חיו במסגרת כזו), אך לרוב זה יהיה ניסיון כושל. רובם מגיעים בשלב מסוים למסקנה שרק קשר עם בני מינם יכול לספק את הצרכים האינטימיים שלהם בצורה מלאה.

כעת עומדות בפניהם שתי אפשרויות. האחת היא להתנהג כהטרוסקסואלים כלפי חוץ, עם או בלי נישואים, או להסתיר את חייהם האינטימיים תוך כדי ניהול חיים כפולים; האחרת היא חשיפת נטייתם המינית מול סביבתם החברתית וחיפוש אחרי אינטימיות בלי להסתיר זאת. האפשרות השנייה כרוכה על פי רוב במחירים חברתיים שאין לצפותם מראש, ועד לא מזמן הייתה כרוכה גם בעונשי מאסר, טיפולים כפויים, פיטורים, היעדר תעסוקה, נישול מהצוואה, אפליה וכדומה. ברור שבמצב כזה אנשים נחשפו או "יצאו מהארון" רק כאשר היה מדובר במצוקה רגשית קיצונית ובלתי נסבלת – ורבים מהם שילמו מחיר אישי על כך. אך כאשר החברה בוחרת שלא לנקוט סנקציות כלפי אנשים שיוצאים מהארון, רבים יותר ויותר בוחרים לעשות זאת, הגם שמחירים אישיים, ברמה כזו או אחרת, ממשיכים להיגבות.

לאור מה שתיארתי, ברור למה אנשים הומו-לסביים, ובהם גם אני, רואים בנטייתנו המינית חלק בלתי-הפיך מזהותנו. לא הייתה לנו כל סיבה לרצות בה ולא חינכו איש מאתנו לטפח קשרים אינטימיים עם בני אותו המין. גם אם חווינו רגשות כאלו, נאמר לנו ש"זה רק שלב, קורה לכולם ויעבור לכם". ויש אכן כאלו שזה עבר להם, ללא מאמץ מיוחד מצדם. אך לרבים אחרים "זה לא עבר", ולמרות המחיר החברתי הקשה הצפוי, קיבלנו החלטה להיחשף. רבים מאתנו ניסו לכפות על עצמם נישואים הטרוסקסואליים, מתוך תקווה ש"משהו ישתנה", לשם ריצוי חברתי, או מסיבה אחרת. רובנו ככולנו ניסינו לצאת לדייטים עם בני ובנות המין השני. רבים ניסו "טיפולי המרה" כאלו ואחרים. אך היה לנו ברור – וככל שחלף הזמן נהיה ברור יותר – שאינטימיות משמעותית אפשרית עבורנו רק עם בני אותו מין; שזה בתוכנו ואין מה לעשות.

רבים מאתנו תיארו את חוויותינו באזני החוקרים. והמחקר של רבע המאה האחרונה אכן עוסק בהבנת הזהות ההומו-לסבית כתופעה – גנטית, נוירופיזיולוגית, פסיכולוגית, היסטורית ואנתרופולוגית. המחקרים בודקים את נטייתם המינית של תאומים זהים, את מבנה המוח של הומוסקסואלים לעומת הטרוסקסואלים ואת התגובות הנוירולוגיות השונות, את המסלולים של ההתפתחות האישיותית ואת האופנים השונים של גיבוש הזהות ההומו-לסבית על הרצף ההיסטורי ובתרבויות השונות. ניתן להפליג רבות בתיאורי מחקרים אלו ואני מפנה ברשימה הביבליוגרפית את הקורא המעוניין בכך לעשות זאת; אבל חשוב לזכור שהיה משהו שקדם לכל המחקרים האלו. הייתה זו תחושת זהות ברורה ומהותית שלנו, של האנשים ההומו-לסביים, ואנחנו היינו אלו שסיפרו עליה לחוקרים.

כדאי לתת כאן עוד מספר מילות הסבר, על מנת להתמודד עם הטיעונים של מנוסי. להבנתי, שורשם הוא חוסר ההבנה באופן גיבוש הזהות ההומו-לסבית וחוסר ההבחנה בין שלושת המרכיבים של הזהות המינית: משיכה, התנהגות וזהות. כשמנוסי מדבר על כך שבמצב של מאסר, למשל, אנשים נוטים להיות מעורבים במגעים מיניים הומוסקסואליים, הוא מדבר על התנהגות שאינה מעידה על זהות, אלא על צורך בפורקן. ואכן, התנהגות מינית כזו לא יכולה להעיד על זהות מגובשת: אנו יודעים שרוב האסירים שמשתחררים מהמעצר ורוב הבוגרים של מוסדות פנימייתיים סגורים אינם מגלים העדפה ליחסים הומוסקסואלים בתור בוגרים. זה נכון גם לכיוון השני – אדם הומוסקסואלי יכול לנסות לכפות על עצמו נישואים או קשרים הטרוסקסואליים ואולי אף לתפקד במסגרתם "כמי שכפאו שד". ברם, אם תינתן לו אפשרות בחירה, הוא יבחר את האינטימיות הומוסקסואלית, כיוון שזו תואמת את זהותו האישית. בן אדם יכול גם להחליט שלא להביא לידי ביטוי התנהגותי את משיכתו המינית, ותהא זו הטרוסקסואלית או הומוסקסואלית. אבל עולם הרגשות והדימויים שלו יישאר מעוצב על ידי דמיונו, והלה מכוון אותו לרוב לכיוון זה או אחר.

מנוסי מביא שתי דוגמאות. אני מסכים אתו שהדוגמה של אכילת הבשר כהרגל נלמד היא רדודה, ורק אוסיף כאן, שטבעוני אינו חייב להזדהות עם תפיסתו הטבעונית והוא יכול לחשוב שאוכל טבעוני הוא תפל וחסר טעם, ובכל זאת להעדיף אותו על פני מאכלים מן החי. לעומת זאת, הדוגמה השנייה של מנוסי לגבי אימוץ אורח החיים הדתי מעוררת בי פליאה. כמוהו, גם אני לא הגעתי מבית דתי אלא התחלתי לשמור מצוות בשלב מסוים בחיי (ובגלל זה גם הלבטים לגבי קבלת נטייתי המינית היו חזקים ומייסרים במיוחד),  אך היה לי ברור שלא עשיתי זאת כי השתכנעתי מהנימוקים הפילוסופיים המחוכמים של אנשי הדת, אלא עקב נטייה פנימית אישיותית. רבים מהוגי הדעות ביהדות,[8] כמו גם רבים מחוקרי הדתות המודרניים,[9] רואים בדתיות (ובאי-דתיות) מבנה אישיותי שאף נמדד בסולמות שונים. כמו את הנטייה המינית, גם את הדתיות האישיותית ניתן לחלק לכמה פרמטרים (תחושה רליגיוזית פנימית, קיום מצוות הדת או הזדהות עם הקהילה הדתית) וגם שם קיימות מגוון דרכים לביטוי התנהגותי. אך ללא ספק הנטייה עצמה היא רכיב אישיותי, המתקיים לצדם של רכיבים אישיותיים אחרים ולפעמים אף בא בקונפליקט אתם.[10]

הערה חשובה נוספת לגבי ביטוי התנהגותי – מנוסי חוזר בדבריו פעמים רבות על ההנחה השגויה, לפיה קהילת הלהט"ב מצפה, או אולי דורשת, מכל מי שהתנסה אי פעם בהתנהגות הומוסקסואלית, או אפילו בתחושת משיכה לאותו מין, לצאת מהארון. זה רחוק מאד מהמציאות. ראשית, היחיד שיכול לקבל החלטה לגבי זהותו הוא האדם עצמו. רק הוא יודע עד כמה חוויה רגשית או התנהגות מסוימת תואמות את האופי שלו ואת זהותו הבסיסית. אם אינו מעוניין בכך, אסור להכריח אותו לגבש זהות שאינו רוצה בה.[11] יתרה מזאת, יתכן שמישהו ירגיש כי אף על פי שנטייה הומוסקסואלית מהווה חלק מהותי מזהותו, הוא מעוניין שלא לבטא את החלק הזה לטובת חלקים אחרים – למשל זהותו הדתית. כאמור, הוויתור הזה עלול לגבות ממנו מחירים רגשיים לא פשוטים, אך מי שמחליט על כך זה רק הוא עצמו.[12] זה נכון גם לגבי בני הנוער. איש לא מצפה מהם, כפי שמנוסי מציין, "לסמן וי על כל החוויות וההתנסויות המיניות הקיימות". בגלל הדברים שתיארתי לעיל, מן הראוי להמליץ לבני הנוער ולעודד אותם שלא לחשוף את זהותם המינית מוקדם מדי, לפני שזו מגובשת ולפני שהם יכולים להתמודד כראוי עם תגובות חברתיות, שחלקן עלולות להיות קשות. גם הקהילה ההומו-לסבית לא מצפה לכך ולא מעודדת לכך! כל שאנו מציעים הוא אפשרות לנהל שיח מכבד על נטייה מינית כחלק מזהות, כדי שנער המתלבט בעניין זה יֵדע שהוא לא היחיד בעולם ויצליח לנווט את עולמו הרגשי והמיני בעולם העשיר בפיתויים ובלבולים. כדי שאותו נער לא יעבור את גילוי זהותו דרך מגעים מזדמנים ואנונימיים, הכרוכים בבושה, אשמה ושנאה עצמית; שלא יעבור חרמות ונידויים בבית הספר; אלא שיגבש, בקצב המתאים לו, זהות עצמית משלו. ואם הוא חווה משיכה הומוסקסואלית – שיהיו לו מורים ומחנכים שידברו אתו על זה בלי להיבהל ובלי להבהיל, ויסבירו לו כי יתכן שהיא תחלוף וזה בסדר, אך יתכן גם שלא, וגם זה לא נורא, ושהוא יכול פשוט להתמקד בעולמו הרגשי בלי לקבל החלטות פזיזות. כי להחלטות אלו יש משמעות לגבי כל חיי ההמשך שלו: זהות היא דבר רציני.[13]

ניתן להמחיש את ההבדל בין תכונה לזהות בהבדל המושגים "הומוסקסואל" ו"גיי". הומוסקסואל הוא אדם שיש לו תכונה של הימשכות לאותו מין. הוא יכול לקבל או לא לקבל אותה, לבטא או לא לבטא אותה ברמת התנהגות, לנסות לשנות אותה, או למצער לבחור שאיש מלבדו לא ידע עליה. לעומת זאת, "גיי" הוא אדם שההומוסקסואליות שלו היא בעיניו חלק ממכלול הזהויות והתכונות האישיות שלו. הוא עשה עבודה כלשהי לשם השילוב הזה, הוא נוהג לציין תכונה זו בין יתר הזהויות שלו, ולרוב מעדיף שלא להסתיר אותה. אגב, המעבר בין היות "הומוסקסואל" להיות "גיי" קורה לרוב עקב המחיר הרגשי הכבד מדי שהפרט חווה כתוצאה מפיצול של חלק מסוים בזהותו מיתר חלקי אישיותו.[14]

אם כן, אין הזהות נכפית, אך היא בהחלט קיימת. ממצאים ביולוגיים שונים יכולים לשמש לכך אילוסטרציה, אך אינם הדבר עצמו. אני מבקש לחתום את החלק הזה בציטוט מתוך ספרו של סיימון לוויי–[15]

"מה שהביולוגיה אומרת הוא: אם אתה מאמין בכך שיש לך סיבה פילוסופית, מוסרית או רגשית לדרג את ההומוסקסואליות מתחת להטרוסקסואליות על פני איזו סקאלה, שיבושם לך. אך אל נא תנסה לשטות בעצמך ולומר שניתן להפריד בין אישיותו של האדם ההומוסקסואלי לבין ההומוסקסואליות שלו, שניתן לבודד ולנעול אותה באיזו פינה בתודעה או להוציא אותה החוצה על ידי מאמץ רפואי, חוקי או דתי. הביולוגיה מאשרת את מה שאנשים הומוסקסואלים ממילא יודעים על עצמם: שההומוסקסואליות שלהם היא חלק מובנה וקובע של אישיותם ושהפגיעה בה אינה פגיעה רק בהתנהגויות שלהם, בזכויותיהם או בגאוותם, אלא בעצם זהותם".

זוגיות

מכאן ניתן לגשת לטענתו הראשונה של מנוסי. למען האמת, ניתן לבחון את שתי הטענות ללא קשר הכרחי ביניהן, שכן אפשר לטעון שגם אם נטייה מינית היא חלק מובנה בזהות ולא ניתן להשתחרר ממנה, עדיין הקשר ההומוסקסואלי יהיה נחות מבחינה כלשהי מהקשר ההטרוסקסואלי, ואפשר לטעון גם את ההיפך – אולי הומוסקסואליות היא בחירה, אך בחירה לגמרי שוות ערך לבחירה ההטרוסקסואלית. ובכן, מנוסי טוען כי מכמה בחינות חשובות יש לזוגיות הטרוסקסואלית יתרון מובנה. זה נובע מכך שהיא מבוססת על השלמה הדדית של ההבדלים העמוקים, פיזיולוגיים ורגשיים, בין זכר ונקבה, ומכך שרק זוגיות כזו יכולה להביא לידי פריון טבעי, ולכן יש בה גם סמליות קבלית של איחוד בין דוכרא ונוקבא – או של "פנים בפנים" – משהו שנעדר בקשר אינטימי הומוסקסואלי.

יש בטיעון זה מספר פגמים. לאורך כל המאמר משתמש מנוסי בערבוביה בשלושה מושגים –"משיכה", "קבלה" ו"אהבה". למשל, בפסקה החותמת הוא כותב שהוא מצפה מן המצדדים בקבלת האחר לצדד גם בערך אהבת השונה. כאילו שני הדברים שקולים וברור שמי שמצדד באחד מן הסתם יצדד גם בשני. אלא שיש כאן "ערבוב פרשיות": כשאנו מדברים על משיכה – הטרוסקסואלית או הומוסקסואלית – אנו מדברים על תכונה שאינה נבחרת ואינה מודעת. המשיכה הזו קורה ללא כל מאמץ או תהליך מצדו של החווה את המשיכה. הוא לא לומד אותה ולא מסגל אותה בתהליך מודע. לעומת זאת, קבלת האחר היא משהו שונה. קבלת האחר אינה תכונה מולדת, והיא אף עומדת בניגוד לנטייתנו הטבעית לסווג את העולם ל"אנחנו" ו"הם" ולעשות דמוניזציה לאנשי הקבוצה שאינה "אנחנו". למשל, במיתולוגיה העולמית וגם בזו היהודית, קיימת תפיסתה של האישה כ"אחר" שטני ( לצד תפיסתה כ"אשת חיל"), ודמותה הדמונית של לילית כאישה פתיינית יש לה מקום נכבד בדמונולוגיה היהודית.[16] אם כן, ניתן לחלק את מערכות היחסים על פני שלושה צירים:

• משיכה: ראיית האחר כמושא לסיפוק אפשרי (רצוי כמובן בהסכמה).
• כבוד: ראיית האחר כבעל תכונות אישיות הדומות לשלי ותפיסתו כראוי ליחס שאני מצפה לקבל בעצמי
• אהבה: ראיית האחר כראוי לקשר אינטימי מצדי וייחודו על פני האחרים

שלושת הצירים יכולים להתקיים כולם ביחד, בזוגות או כל אחד בנפרד. אך לדעתי יש ביניהם התפתחות מסוימת. המשיכה כשלעצמה רואה בזולת אובייקט ואינה מבחינה בין האובייקטים השונים, אלא לפי מידת האטרקטיביות החיצונית שלהם. לכן, במקרים קיצוניים, משיכה עשויה גם לחצות את גבול הנטייה המינית הבסיסית.[17] היא לא מצריכה הקרבה עצמית (מעבר להסכמה הנדרשת של הצד השני) ואף נוטה להתעלם מהאישיות. לעומת זאת, הכבוד כבר רואה באדם השני סובייקט ודורש מאיתנו להגביל ולרסן את עצמנו בצורות שונות, לפעמים תוך מאמץ פנימי ניכר. ועדיין, כבוד הוא יחס שראוי לגלות לכל אדם באשר הוא, כיוון שהוא מתייחס לצלם האלוהים האוניברסלי שבו. האהבה – מערכת יחסים "מסוג שלישי" – כבר רואה באחר דמות מיוחדת במינה, שאינה כשאר בני האדם. טבעה של האהבה לייחד ולייעד, ולכן היא מבססת סוג חדש של יחסים, סוג מזוקק ביותר של יחסי "אני-אתה" לפי בובר. לכן לא ברור מדוע יש לייחס יתרון למשיכה אל המין השני, כאשר האיכות העיקרית של מערכות היחסים מכוננת דווקא על ידי כבוד ואהבה.

אקח לדוגמה את נושא הפריון. יכולת הורית מורכבת משני גורמים בסיסיים: פוריות טבעית ויכולת הורות רגשית. ברור לגמרי ששני הדברים יכולים להיות ביחד או בנפרד. ייתכנו זוגות הורים בעלי יכולת מושלמת להביא ילדים לעולם, ולמרות זאת, בעלי יכולת רגשית קלושה לגדל אותם. במקרים של התעללות או הזנחה קיצונית, ייתכן אף שהילדים (אם התמזל מזלם להיוולד במדינת רווחה מודרנית ומפותחת) יילקחו מההורים או יימסרו לאימוץ ולאומנה. מאידך גיסא, ייתכן כי ההורים המאמצים, הגם שאינם בעלי כושר ביולוגי להבאת צאצאים לעולם או שסתם איתרע מזלם והם לא זכו לזרע של קיימא,[18] הם בבירור הראויים להיקרא בשם הורים – הם ולא ההורים הביולוגיים, שאינם מתפקדים כהורים בפועל, למרות כשירותם הטבעית לעשות זאת. וזה טיעון נוסף שלי כנגד מנוסי – גם אם יש בזוגיות הטרוסקסואלית יכולת טבעית להעמדת צאצאים, אין זה אומר דבר על סגולה ייחודית כלשהי שיש בה.

אבל נעשה עוד צעד ונסכים, לצורך הדיון, עם הטענה של מנוסי. נאמר שיש בקשר הטרוסקסואלי אי אלו איכויות שלא קיימות בקשר הומוסקסואלי. איני מבין את המסקנה מכך. מדבריו של מנוסי לא ברור מה אמורות להיות ההשלכות האופרטיביות במקרה שתפיסתו תתקבל. אך נדמה לי שאני שומע מבין השיטין שמנוסי בעיקר מתנגד להכרה בנישואים חד-מיניים אזרחיים כשווי ערך לנישואים הטרוסקסואליים, וכנראה גם להכרה במעמדם של "ידועים בציבור" (שהיא בפועל הכרה בנישואים מבלי לקרוא להם בשמם). איני מבין כיצד דבר אחד נובע מהאחר. מדובר בשני אנשים שרוצים להתחייב לחיות חיים משותפים, שמתחייבים לשמור על ברית נאמנות זה עם זה – ואת שניהם איש אינו מכריח להביא ילדים והם גם לא מתחייבים לכך במהלך הנישואים. מדוע שהמדינה לא תיתן להם את אותם תנאי הכרה בסיסיים, ובמסגרתם הזוג ההטרוסקסואלי ישתעשע מהיתרונות המובְנים שהזוגיות שלו מעניקה לו והזוג ההומוסקסואלי ינסה כמיטב יכולתו לבנות את מה שיש לו? כאן טמונה, אגב, חולשה נוספת בהנמקה של מנוסי: במהלך הטיעונים שלו הוא משמיט את הבסיס שעליו הטיעון כבר נבנה. זוגיות הטרוסקסואלית לבדה יכולה להביא לפריון טבעי, אבל אם אין בה פריון טבעי, היא עדיין זוגיות. ביחסי מין הטרוסקסואליים יש פוטנציאל של הולדה, אך גם כאשר אין בהם פוטנציאל כזה בפועל, עדיין הם בעלי ערך מוסף. וגם אם, מסיבות רפואיות או אחרות, פריון כבר לא יכול להתרחש, אין זה גורע מערכם של הנישואים, לפי מנוסי. אני מסכים, אך מאותה הסיבה הדבר גם לא גורע מערכה של זוגיות הומוסקסואלית, שבה לא מתקיים פריון או שהוא מתקיים באמצעות עזרים מלאכותיים.

אציין גם את  הפער שבין נימוקו הראשון של מנוסי לנימוקו השני. הוא מזכיר מעט את ההלצה הישנה, האומרת שנטייה מינית היא הדבר היחיד שאותו השמרנים תולים בסביבה והליברלים – בתורשה. אני מרגיש בו מעין "קפיצה תפיסתית" שמוזנת מתשתית רעיונית מנוגדת. טיעונו הראשון של מנוסי מבוסס על טענות מוצקות בדבר מהות הגוף כקשורה למהות הנפשית-רגשית – גישה מהותנית במיטבה, שמנוסי גם מיטיב להסביר אותה כך שלא תיראה מגוחכת או רדודה. ומיד אחר כך, כשמנוסי עובר לנימוק ב', פתאום אין זכר לא לזהות ולא למהות, ויש רק רגשות כאלה או אחרים שניתן להתעלם מהם או להתעלות עליהם. מנוסי המהותני נהפך במחי מקלדת למנוסי הפוסט-מודרניסט הכופר במהויות ובזהויות (ועל הדרך, אפילו בזהות שלו עצמו).  לפי הטיעון הראשון, חשוב מאד להקשיב למה שהגוף שלנו מספר לנו על עצמנו ובתוך כך ניתן כבוד רב לאיברי המין החיצוניים, כולל צורתם וכו'. איני כותב את הדברים באירוניה כי אני חושב שהם באמת חשובים. אך באותה מידה הם חשובים גם בהמשך – אך לא למנוסי. כשעוררות פיזיולוגית של אותם איברי המין מכוונת את האדם למין שלו בלבד ולא למין השני – זה לא משהו שמעיד על זהות ולא על מהות. בכלל, למה שניתן לאיברי המין שלנו לקבוע מי אנחנו, גם אם זה בדיוק מה שנתנו להם לקבוע בעמוד הקודם? מדוע המוח הגברי והנשי מכוון אותנו להבדלים המהותיים בין המינים – אך מוח "סטרייטי" ו"הומואי" אינו מכוון אותנו לכך[19]? מדוע מין הוא כולו מהות וזהות – ונטייה מינית היא כולה הבניה והרגשה חולפת?

אחזור לסיפור שפתחתי בו בחלק הקודם, על האדם שגילה את נטייתו המינית השונה ובינתיים התבגר. הוא הבין שיש משהו שמבדיל אותו מרוב האנשים שהוא מכיר. סביר מאד שהוא גם עבר תהליך כלשהו של אֵבֶל על הגשמת החלום ההטרוסקסואלי שהוא האמין בו ורצה אותו, כאשר הוא מבין שהחלום הזה אינו עתיד להתגשם בחייו.[20] ברם, טבעו של אבל שלא להימשך לנצח ו"גזרה על המת שישתכח מהלב". וכשאדם הומוסקסואלי קם מאבלו, הוא זקוק כעת לתקווה חדשה ולמודל-חיים חדש שלאורו יוכל לבנות את חייו. אפשר לדבר על איכויות חסרות כאלו ואחרות – אך כעת זה לא רלוונטי מבחינתו, כי הוא פועל להגשמת זוגיות והורות בהתאם לזהותו האישית. הוא מקים קשר זוגי כמיטב יכולתו, וזאת לרוב בלי שהסביבה מספקת לו מודלים מוכרים ומוצלחים של זוגיות הומו-לסבית רבת שנים ויציבה, כפי שהייתה מספקת מודלים כאלה בשפע לכל זוג הטרוסקסואלי, גם כזה שבו בני הזוג אינם מגיעים מסביבה משפחתית יציבה.

וכאן מתרחשת התופעה המעניינת הבאה. ככל שזוגות של הומואים ולסביות יוצאים מהארון ומקיימים זוגיות והורות – כך גם הם וגם סביבתם ההטרוסקסואלית נוטה לראות בהם משפחה. משפחה ללא מרכאות.[21] משפחה שאמנם מאמצת סממנים חיצוניים (ניהול משק בית משותף, החלפה או הוספה של שמות המשפחה, ענידת טבעות נישואים וכו'), אך בעיקר מתפקדת כמשפחה ומספקת לבני הזוג ולילדיהם את הצרכים הרגשיים שהמשפחה אמורה לספק. כשמדובר בקרובי המשפחה ובהורים, ייתכן שבמקרים רבים הם היו מעדיפים מלכתחילה לראות את יקיריהם במשפחה הטרוסקסואלית. אך לרוב הם לומדים עם הזמן לקבל את הדבר לא רק ברמה של "ברירת מחדל", אלא כהמשך ויישום של ערכי המשפחה, בהתאם לזהותם של בני הזוג. יש לציין שדווקא עקב האופי ה"משפחתי" או "משפחו-צנטרי" של החברה הישראלית, זוגיות והורות הומו-לסבית זוכות בה לקבלה כה רחבה. "שיהיה מאושר ושיביא ילדים, לא חשוב איך" – זה המסר שרבים מהקהילה ההומו-לסבית מקבלים מהסביבה הקרובה.[22] מקבלים ומבצעים: זה לא ש"הומו-לסביים דורשים מהחברה להגדיר מחדש את המושג של זוגיות ומשפחה", כפי שמנוסי טוען, זה שהחברה עצמה מגדירה אותם מחדש. והיא עושה זאת זמן רב לפני שהמחוקק הרשמי עושה זאת, ובלי קשר אליו.

עוד מילים מספר לגבי התכנים של אותה הזוגיות. במסגרת המאמר הנוכחי איני דן ביכולת של המסגרת ההלכתית להכיר בזוגיות חד-מינית וברור לי שיכולת כזו מוגבלת ביותר.[23] לכן אבקש להיעזר דווקא במודל אותו מציע הוגה אורתודוקסי חשוב ומקורי, אליעזר ברקוביץ, בדיון הקלאסי שלו על המוסר המיני ביהדות.[24] ברקוביץ' מציין שהדברים נועדו להתוות את התפיסה היהודית- ערכית לגבי המיניות ומיועדים ליהודים בעלי רמות שונות של מחויבות הלכתית. ברקוביץ מציין שלוש "נקודות מעבר" עיקריות במסלול היהודי של הפיכת המיני לאינטימי:

1. הפיכת האובייקט לסובייקט
2. התחייבות הדדית בצורה של נישואים
3. התחייבות להמשך הברית בין הקב"ה ועם ישראל על ידי השתייכות יהודית והעמדת צאצאים

כשאני מתייחס לקשר הומו-לסבי מונוגמי ומחויב שנעשה בין שני יהודים, ברור לי שהוא יכול לעמוד בכל התנאים הנ"ל. בראשיתו, הוא מוותר על יחסי המין המנוכרים והלא אישיים ונוקט במקומם במחויבות אינטימית, שרואה בזולת אובייקט של אהבה ולא מושא סיפוק.[25] שנית, בני הזוג יכולים להתחייב הדדית להקים בית יהודי ולשמור כמיטב יכולתם על זהותם היהודית ועל המסורת, תוך גיבוש טקס שייתן למחויבותם ההדדית תוכן ציבורי. ושלישית, אם הם מחליטים להגשים הורות, הם יכולים להתחייב לפעול כמיטב יכולתם להמשך המחויבות היהודית ולהקמת הדור הבא. ברור שבשנת 1976 ברקוביץ לא התכוון בדבריו לזוגות מאותו מין, אך אני מציין כאן שהמודל שהוא מדבר עליו לא מתבסס על "השלמה פיזיולוגית הדדית" וגם לא בהכרח על נאמנות להלכה אורתודוקסית, אלא על רצון לשילוב בין תשוקה מינית לאינטימיות רגשית, על מחויבות להמשך קיומה של אינטימיות זו ושמירה על המשכיות יהודית.[26] דומני כי מודל כזה יכול לשמש מצע עבור מי שמעוניין לשמור על זהותו היהודית בלי לוותר על זהותו ההומו-לסבית.[27]

סיכום

מאמרו של מנוסי פותח דיון חשוב, אך למרבה הצעד מתמקד בעיקר בשלילה ולא בחיוב. לסיכום, אנסה להתוות מספר תנאים הנחוצים לדעתי לשיח הפורה בסוגיה ההומולסבית:

1. מן הראוי שהדיון יתבסס על כבוד בסיסי לזהותו של הצד השני. כל אדם וכל ציבור הם אלו שמכירים את זהותם בצורה הטובה ביותר. ניתן לפתח דיון, ניתן לדבר של שטחים אפורים ומקרי גבול, אבל לא ניתן לבטל את זהותו האישית של הפרט, גם אם היא מאתגרת הנחות דתיות או פילוסופיות כאלו ואחרות.
2. חשוב ששיח מקיף בנושא זה יתקיים במערכת החינוך, בשילוב עם שיח כללי על אודות מיניות ואינטימיות. הדבר חשוב במיוחד לנוכח מצוקה רגשית גדולה שמרגישים בעיקר הומולסביים צעירים, עליה דיברי לעיל. חשוב לדבר עם התלמידים במערכת החינוך על הכול, בצורה ובשפה מותאמת ונקייה: על התבגרות מינית, על עולם של תחושות ורגשות, על ההתאמה הלא פשוטה ביניהם, על כך שחלק מהרגשות חולפים וחלק לא – ובעיקר למנוע את האשמה, הבושה וההסתרה. ניתן וחשוב לשלב עם כל זה את המסר הברור של המסורת הדתית על מרכזיות המשפחה המסורתית – לצד שיח מה לעשות על מי שקיומה של משפחה כזו נמנע ממנו מתוקף נסיבות.
3. שיח על אודות הכרה בזוגיות והורות גאה ימשיך להתנהל בחברה הישראלית. בעיני, האיזון הראוי הוא היעדר אפליה מצדם של מוסדות המדינה, לצד הימנעות מכפייה על אנשים פרטיים, עסקים פרטיים או מוסדות דתיים.
4. בכל דיון כזה, מן הראוי שיישמע קולנו- קולם האותנטי של אנשים הומולסביים והשיח יתנהל לא "מעל ראשנו", אלא אתנו ומולנו. קיימת לכך חשיבות גם כדי למנוע היווצרות של דעות קדומות וגם כדי לעודד שיח מכבד.

אסיים בנימה אישית. אסיים בנימה אישית, כפי שפתחתי. ברור לי שיש קוראים שכל הדעות המובאות בדבריי היו ידועות להם זה מכבר והם קראו אותן רק כדי לחזק את הדעה שכבר הייתה להם ממילא. ברור לי גם שקוראים אחרים לא יסכימו לאף מילה מדבריי ושלא אוכל להביא כל נימוק שיניח את דעתם. אך אני מאמין שיש מי שקורא את הדברים מתוך התלבטות כנה, התלבטות בין הרצון הכנה להכיל ולקבל את האנשים הקרובים אליו ולתת להם תחושת קבלה אמיתית לבין חשש אמיתי וכן לא פחות מהתפוררות מוסדות המשפחה והחברה, אותו מצב שהסוציולוג אמיל דירקהיים כינה "אנומיה". האם כל דבר שאנו רגילים אליו עומד להשתנות ללא היכר? האם כל טאבו יתערער? היכן יעבור הגבול? אדם קורא את הדברים ובכנות אינו רוצה להיקרא "הומופוב" או "חשוך", אך הדברים שמניתי בכנות מטרידים אותו. חשוב לי, ואני מקווה שהצלחתי להבהיר זאת בכתיבתי, שאיני מטיל ספק בכנות מניעיו של מנוסי וכן בדאגתו הכנה לעתיד המשפחה והחברה. עם זאת, חשוב שלא יוטל ספק גם בכנות המניעים שלי ושל חבריי לקהילה הגאה. איננו מעוניינים לקעקע את מוסד המשפחה והחברה, אך אנו בהחלט מעוניינים ליטול בו חלק ככל שידנו מגעת ובאופן שבו הדבר מתאפשר לנו. איננו יכולים לצפות את כל ההשלכות האפשריות להחלטות שלנו – איש אינו מסוגל לכך. בדבריי ניסיתי להסביר כמיטב יכולתי את הרקע ואת ההתפתחויות שגרמו לי ולשכמותי לצאת מהארון ולהוביל שינוי חברתי במטרה לספק לכל האזרחיים ההומו-לסביים בישראל את החיים המלאים של שוויון הזכויות והחובות. חשוב לי שאני וחבריי מהקהילה הגאה נשב יחד עם נציגי המחנה הדתי-שמרני ועם כל מי שעתיד החברה והמשפחה חשוב לו, וננסה לשרטט ביחד את מפת הדרכים. על חלק מהדברים נסכים, בחלק אחר אולי נשכנע איש את רעהו ובחלקים נוספים נמצא דרך קבילה להכריע. אך חשוב שנעשה זאת לא מתוך התנצחות, אלא מתוך דיאלוג שמבוסס על כבוד הדדי. כי דיאלוג כזה הוא בסך הכול עוד דרך ליישם את הכלל של "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". הוא דורש את הקבלה ואת הנכונות לראות גם באדם שמאוד לא מסכימים אתו יצור אנושי כמוך, עם שאיפות דומות. וכך, אולי, אחרי דברים רבים בזכות קבלת האחר והשונה, נוכל להתחיל ולדבר על קבלת הדומה.

–

ביבליוגרפיה

אברבנאל, נ. ( 1994( חווה ולילית. הוצאת אונ' בר אילן

ברקוביץ', א. ( 2004). מאמרים על יסודות היהדות, בעריכת דוד חזוני ויוסף יצחק ליפשיץ. הוצאת שלם, ירושלים.

שביידל, ז. ( 2010). למה אני הוא אני? הזהות ההומו-לסבית – ביולוגיה, פסיכולוגיה, פוליטיקה. מעגלי נפש, 2, עמ' 64-91.

American Psychological Association. (2009). Report of the task force on

appropriate therapeutic responses to sexual orientation. Washington, DC: Author

Bailey, et. Al ( 2016). Sexual Orientation, Controversy, and Science. Psychological Science in Public Interest, 17 (2), 45-101.

Brakfield et. Al. (2014). Same-Sex Sexual Attraction Does Not Spread in Adolescent Social Networks. Archives of Sexual Behavior, 43, 335-344 .

Hamer, D. H., Hu, S., Magnuson, V. L., Hu, N., & Pattatucci, A. M. (1993). A linkage between DNA markers on the X chromosome and male sexual orientation. Science, 261, 321 – 327.

Hamer, D. H. ( 2005). The God Gene. Anchor.

Hickson et. Al. ( 2016).  Mental health inequalities among gay and bisexual men

in England, Scotland and Wales: a large community-based cross-sectional survey. Journal of Public Health Advance Access, 1-8.

King, L. A., & Smith, N. G. (2004). Gay and straight possible selves: Goals, identity, subjective well-being, and personality development. Journal of Personality, 72, 967-994.

LeVay, S. ( 1996). Queer Science – the Use and Abuse of Research into Homosexuality. MIT Press.

Mayer, L & McHugh, P (2016). Sexuality and Gender: Findings from the Biological, Psychological and Social Sciences. The New Atlantis, 50, 7- 117.

Pietkewicz, I., & Kołodziejczyk-Skrzypek, M. ( 2016 ). Living in Sin? How Gay Catholics Manage Their Conflicting Sexual and Religious Identities. Archives of Sexual Behavior, 45, 1573- 1585.

Saroglou, V. (2002): Religion and the five factors of personality: A meta-analytic review. Personality and Individual Differences, 32, 15-25.

Savin-Williams, R. C., Joyner, K., & Rieger, G. (2012). Prevalence and stability of self-reported sexual orientation identity during young adulthood. Archives of Sexual Behavior, 41, 103 -110.

[1]  דבריו של הרב לוינשטיין: http://www.kipa.co.il/now/68238.html

דברים ברוח דומה נאמרו ע"י הרב יוסף קלנר: https://www.kamoha.org.il/?p=30883

על אף הזמנה מצד נציג ארגון הגייז הדתיים "חברותא", קובי הנדלסמן, לקחת חלק בדיאלוג ולנהל פגישה משותפת, לא בא כל מענה מצדו של מי מהרבנים הנ"ל.

http://www.srugim.co.il/157351-%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%9E%D7%A4%D7%97%D7%99%D7%93-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%A7%D7%9C%D7%A0%D7%A8-%D7%96%D7%94-%D7%90%D7%A0%D7%97%D7%A0%D7%95-%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%94

[2]  אציין מקרה שבו הייתי מעורב אישית. ב-23.2.15 נערך במסגרת "כנס ירושלים" פאנל בנושא התמודדות של הומואים ולסביות בחברה הדתית. הכותרת הראשונית של הפאנל הייתה בנושא של טיפולי המרה. ביקשתי מיד להשתתף בו כדי להביא את הדברים בפני קהל גדול. לצערי, מספר אנשי ציבור, ובראשם ח"כ שלי יחימוביץ', בחרו להדיר רגליהם מכל הכנס עקב אותו פאנל, קראו לביטולו של הכנס ואחרים הפגינו בזמן הפאנל והקשו על ניהולו.

https://www.youtube.com/watch?v=jn4xmMWZQpU

[3]  אני בוחר להשתמש בהמשך המאמר במושג "הומו-לסבי" ולא "להט"ב (ראשי תיבות של לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים) מכמה סיבות. ראשית, גם מנוסי בחר שלא להתייחס לסוגיית הטרנסג'נדרים במאמר הנוכחי, וגם אני חושב שראוי להקדיש לה דיון נפרד. שנית, ראשי התיבות להט"ב נוטים להתרחב חדשות לבקרים כדי לכלול בהן עוד ועוד אוכלוסיות עם התנהגויות מיניות שונות (א- מיניים, קווירים, מתלבטים וכו') והדבר משבש את היכולת לתחום את הדיון. שלישית, לדעתי מדובר בקבוצות שונות, ומתיחת מכנה משותף רחב מדי תקשה על ניהול דיון ממוקד.

[4]  לאחרונה התפרסמו שתי סקירות מקיפות לגבי מצב הידע המחקרי על אודות נטייה מינית וזהות מגדרית. אחת פורסמה ע"י קבוצת חוקרים בכירים בתחום, בראשם מייקל ביילי, בכתב עת Psychological Science in Public Interest – כתב עת מחקרי שפיט המפרסם מספר פעמים בשנה מעין דו"ח מסכם על תחום ידע פסיכולוגי כלשהו שיש בו עניין גם לציבור הרחב ולא רק לאנשי מקצוע. השני, סקירה מקיפה של פול מק'הוק ולורנס מאייר, פורסם במגזין השמרני למדע וטכנולוגיה The New Atlantis (ואף הוזכרה בגיליון הקודם של "השילוח" בעמ' 189). אני מעדיף את הסקירה של ביילי ועמיתיו משלושה טעמים: היא נעשתה ע"י צוות של חמישה חוקרים בכירים ביותר בתחום הנטייה המינית, כל אחד עם מספר פרסומים בנושא, בשונה מהסקירה של "ניו אטלנטיס" שמדובר בשני אנשי מחקר שלא פרסמו דברים בתחום עד עכשיו ; כתב העת שבו פרסמו ביילי ועמיתיו את דבריהם הוא כאמור כתב עת מדעי שפיט, בעוד שהסקירה של מאיירס ומק'הוק פורסמה במגזין לציבור הרחב ועברה רק הליך של ביקורת עורכים, בלי הליך של ביקורת עמיתים. בנוסף, אני חושב שהסקירה של מאיירס ומק'הוק, על אף היותה נרחבת, היא מוטה וחותרת ליעד שמחברי הסקירה כיוונו אליו מראש. אני מזמין את הקוראים שלא לסמוך על דעתי ולקרוא בעצמם את שתי הסקירות מתחילתן ועד סופן, וכך לגבש את דעתם בנושא.

הסקירה של ביילי ועמיתים

http://www.psychologicalscience.org/publications/sexual_orientation.html

הסקירה של מאיירס ומק'הוק

http://www.thenewatlantis.com/publications/number-50-fall-2016

לטובת הקורא העברי, אני מצרף קישור גם לסקירה משלי שפרסמתי בעברית ב-2008. המסקנות דומות בעיקרי הדברים לאלו של ביילי ועמיתים.

http://havruta.org.il/archives/6231

[5]  ביילי ועמיתים, עמ' 54-59

[6]  למשל, בסרט הישראלי "ידיים קשורות"

[7]  מנוסי מציין בצדק שהמילה "הומוסקסואל" היא יצירת חברה מודרנית. אך עלול להשתמע מדבריו כאילו תופעת הזהות ההומוסקסואלית כתופעה אישיותית נפרדת היא משהו לא מוכר בעידן הקדם-מודרני, ולא כך הדבר. בהרבה תרבויות היו מילים מסוימות המגדירות גבר נשי או עם מניירות נשיות, שאינו מתעניין בנשים ולעומת זאת מתעניין בגברים. ברומאית לטינית הייתה מילה מיוחת עבור גברים כאלה ובתרבויות אחרות הם כונו "סדומיים", ראה אצל ביילי ועמיתים עמ' 64-68.

[8] "מידת האמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש" – חזון איש, "אמונה וביטחון"

"אמונה היא תכונה אישית, המאמין יאמין והממאן – ימאן" – רב שאול ישראלי, "סוגיות נבחרות במחשבת ישראל"

 Saroglou, 2002 [9]

[10]  יהיה בזה אולי מן הקוריוז, אך החוקר הראשון שזיהה רצף גנטי ספציפי הקשור לנטייה מינית אצל גברים, הגנטיקאי דין האמר, היה גם זה שטען לגילוי רצף גנטי הקשור לחוויה דתית או לכל הפחות לנטייה לנושא של רוחניות ( Hamer, 1992; Hamer, 2005). אני ורבים מחבריי, דתיים הומו-לסביים, חשים פעמים רבות שהן הדתיות והן נטייתנו ההומוסקסואלית הן שני חלקי זהותנו ולכן לא נוכל לוותר על אחד מהם, גם אם נרצה.

[11]  דוגמה אחת בנושא: בשנות ה-90 בארה"ב התנהל בקהילה הגאה דיון סוער סביב סוגיית פרסום נטייתו המינית של האדם בניגוד לרצונו ע"י הקהילה הגאה ( Outing = הוצאה מהארון). להוציא מיעוט מזערי של פעילים מאד רדיקליים, רוב הפעילים בקהילה הגאה התנגדו לכך בצורה נחרצת, כיוון שלא ניתן לגרום לאדם לאמץ זהות שהוא אינו מעוניין בה.

[12]  בשנת 2009  פרסם האיגוד הפסיכולוגי של ארה"ב דו"ח מקיף בנושא טיפולי המרה, או כפי שהוא קרא להם, "נסיונות לשינוי נטייה מינית". דו"ח מקיף שנכתב ע"י צוות מומחים כלל הסתייגות נחרצת מן האתיקה והפרקטיקה של טיפולי המרה וגם דיבר על יעילותם הנמוכה. עם זאת, קיימת בדו"ח התייחסות לאנשים שאינם מעוניינים לגבש זהות הומו-לסבית עקב תפיסתם הדתית. כתוב שם "קבלת המשיכה לאותו המין אין פירושה גיבוש של זהות הומו-לסבית. ניתן לגבש זהויות חלופיות."

http://www.apa.org/pi/lgbt/resources/therapeutic-response.pdf

[13]  במהלך דבריו חוזר מנוסי מספר פעמים ובביטחון על הטענה שבלבול סביב נטייה מינית הוא מעין מגפה שמתפשטת בקרב הנוער. אני תוהה על מקורו של אותו ביטחון. ערכתי בדיקה והתברר לי שבישראל בכלל טרם נעשה מחקר מקיף על אודות חיי המין של בני הנוער והתנסויות שלהם, כך שמהארץ אין לנו נתונים. נתונים מחו"ל, כולל הסקר שמנוסי מזכיר, הקובע ש"כמחצית מהצעירים מעידים כי אינם הטרוסקסואלים ב-100%", מדבר בסך הכול על התעניינות חולפת שיש היום אצל בני נוער רבים. מחקר מראה זהות הטרוסקסואלית והומוסקסואלית יציבה אצל רוב בני הנוער רוב הזמן, גם בקרב חוקרים המעדיפים לדבר על רצף של נטייה מינית, במקום על קטגוריות (Savin Williams et. At., 2012). בתור איש טיפול העובד עם בני נוער, אני יכול להעיד שאיני רואה כלל לבטים סביב זהות מינית כמשהו שמאפיין את בני הנוער בישראל באופן גורף. יש שיח מעט יותר אינטנסיבי על התנסויות, ועדיין – מדובר במיעוט קטן. מחקר חדש שבדק אם רשתות חברתיות "מפיצות" נטייה מינית בקרב בני הנוער, הגיע למסקנה שלילית ( Brakfield et. al, 2014).

[14]  לשם המחשה, ניתן להביא את הדוגמה של הפסיכיאטר היהודי ההומוסקסואל ריצ'ארד איסיי. הוא תיאר את מסלול ההתמודדות שלו כהומוסקסואל ואיש מקצוע בשני ספרים, ששמו של הראשון בהם Being Homosexual  ושמו של השני – Becoming Gay. בהקשר של ההומוסקסואליות כתכונה מדובר על "היות", ובהקשר של זהות של גיי על "התהוות".

[15]  חוקר ביולוגיה של הנטייה המינית, שאף עשה את אחת התגליות הראשונות בנושא ומאז שפרש מהחיים של חוקר פעיל, מקדיש את עצמו לכתיבה אינטנסיבית בתחום הפופולריזציה של המדע. הציטוט הוא חתימת הספר "המדע העליז" ( Queer Science), המוקדש להסברת ההקשר הרחב של הממצאים המחקריים על אודות נטייה הומו-לסבית, ומהווה בעיניי את אחד מספרי המבוא הטובים הקיימים להבנה כוללת של תופעת הנטייה ההומוסקסואלית ( LeVay, 1996).

[16]  ראה אצל ניצה אברבנאל בספרה "חווה ולילית".

[17]  בסיפורים של אנשים מכורים למין ניתן לשמוע לעיתים קרובות על קיום יחסי מין שלא בהתאם לנטייה המינית הראשונית. גם יחסי המין וגם המשיכה אליהם נפסקים במהלך ההחלמה מההתמכרות. נראה כי הם נגרמים משיבוש כללי בדפוסי התגובה של המוח במהלך ההתמכרות.

[18]  כמה מגדולי המחנכים, כולל יאנוש קורצ'ק, אנטולי מקרנקו ואף הפסיכואנאליטיקן הבריטי הדגול דונלד ויניקוט, לא זכו להיות הורים בעצמם, ובכל זאת תרמו לחינוכם של מאות ילדים. לעומת זאת, הפסיכולוג ההתפתחותי החשוב אריק אריקסון כל כך התבייש בכך שאחד הבנים שלו היה בעל צרכים מיוחדים, עד שמסר אותו למוסד בהיחבא וניתק אתו כל קשר.

[19]  אירוני הדבר שמנוסי מזכיר בדבריו על ספריה של  לואן בריזנדיין על המוח הנשי והגברי, מבלי לציין שבנספחים של שני הספרים היא מתייחסת להבדלים הקיימים בין מוחם של גברים סטרייטים לגייז ובין מוחן של נשים סטרייטיות ללסביות.

[20]  King & Smith, 2004

[21]    הפעיל הגאה מארה"ב ג'ון קורבינו (Corvino) מספר שהוריו נהגו לקרוא לבן זוגו מייקל "חתן" ( son-in-law), למרות שבאותה תקופה נישואים חד-מיניים עוד לא היו מוכרים בארה"ב ולכן מבחינה פורמלית הצהרה זו הייתה חסרת משמעות.

[22]  אתייחס בהערה להערתו של מנוסי (מס' 29, האחרונה במאמר) על היחס של היהדות לגבריות, השונה לדעתו של מנוסי מהיחס בתרבות המערבית. מנוסי אף מביא לשם כך תימוכין מהחוקר הקווירי הנודע דניאל בויארין. לדעתי, ניסיונו של בויארין להחיל תיאורים של תיאוריה קווירית על חברה יהודית מסורתית הם מגוחכים. מדובר בחברה מסורתית פטריארכלית שבה אמנם אין פולחן של כוח פיזי, אבל ברור שהיא מנוהלת ע"י גברים ומדכאת נשים, כיוון שהן מודרות מלימוד התורה אשר קובע את הערך בחברה זו. כך הדבר גם היום בחברה החרדית. ניתן לערוך כאן מבחן תוצאה פשוט – החברה החרדית, ה"מסורתית" ביותר, שאינה לוקחת חלק מאורגן בהתנהלות הצבאית בישראל, היא החברה הסגורה ביותר ביחס להומו-לסביים; ולעומת זאת, החברה הישראלית החילונית ה"מיליטריסטית" היא שוויונית ביחס לנשים ואחת היותר מתקדמות בעולם ביחס להומו-לסביים. לא לחינם אחד המאבקים הראשונים של ההומו-לסביים בישראל היה למען שירות שוויני בצה"ל (הונהג החל מ- 1996), ולא לחינם הרב יגאל לוינשטיין, שדבריו הוזכרו בתחילת המאמר, קלט שצה"ל הוא מקום של נוכחות הומו=לסבית גלויה משמעותית, שבין היתר, נחשפים אליה גם תלמידיו.

[23]  ראה במסמך רבני בית הלל, הערה 55.

https://www.kamoha.org.il/?p=29642

[24]  ברקוביץ, עמ' 187-210.

[25]  לנוכח ריבוי קשרים מזדמנים בקרב הקהילה ההומוסקסואלית האורבנית, לא מדובר באתגר קל. כדאי גם לציין שפרקטיקות כאלה לאורך זמן מובילות למצבי פיקוח נפש של ממש, פיזי ורגשי. מחקר שהתפרסם לאחרונה ע"י משרד הבריאות הבריטי, מדבר על ירידה דרמטית באחוזי אובדנות ובבעיות רגשיות בקרב הומו-לסביים הנמצאים בזוגיות. המחקר מדייק שמדובר בזוגיות אינטימית, דווקא, ולא, למשל, בחיים עם שותף ( Hickson, 2016).

[26]   כדאי לציין שקיומה של קהילה דתית גאה, אשר מנוסי מתנגד לה, פותר לפחות בעיה מצערת אחת. יהודים רבים, בארץ ובחו"ל, היו סבורים עד לא מזמן שגילוי נטייה הומוסקסואלית אמור למנוע מהם לא רק את הקמת המשפחה היהודית המסורתית, אלא כל קרבה שהיא למסורת היהודית, ולכן נטו לפרוק עול (אם גדלו בבית מסורתי) או להתרחק מכל דבר שריח המסורת היהודית עולה ממנו (אם באו מרקע חילוני) ואף להתנכר לזהותם היהודית כליל! כיום המצב השתנה ויש לכל יהודי הומו-סלבי בארץ ובעולם עוד מספר אפשרויות לביטוי שלל זהויותיו.

[27]  מאמרו של מנוסי מתרכז כולו בשיח הומו-לסבי מול שיח יהודי-ישראלי. אך כיון ש"השילוח" עוסק גם בהבנת תהליכים גלובלית, לא מיותר לציין את המגמות העולמיות בקרב נציגי דתות מונותאיסטיות אחרות לשילוב של אנשים הומו-לסביים. מאמר שהתפרסם לאחרונה מתאר מחקר איכותני על התמודדותם של גברים הומוסקסואלים קתולים בפולין, כאשר טווח ההתמודדויות שלהם מזכיר מאד את מה שקורה בישראל אצל הומוסקסואלים יהודים דתיים: טיפולי המרה כושלים לרוב, הסתרה נטייתם המינית והחיים בארון, עזיבת הדת, או יישום של אינטימיות הומוסקסואלית, תוך כדי ניסיון להוביל שינוי ביחס החברתי של הכנסייה הרשמית או אף לגרום לפרשנות מחודשת של כתבי הקודש קיימים  (Pietkewicz, 2016). ארגוני דתיים גאים קיימים בקרב כל הדתות המונותאיסטיות הקיימות היום: נוצרים פרוטסטנטים וקתוליים, מורמונים ומוסלמים.

https://en.wikipedia.org/wiki/Category:LGBT_religious_organizations